הסופר אהרן אפלפלד הלך לעולמו
חתן פרס ישראל, הסופר המוערך אהרן אפלפלד, מהקולות הבולטים בספרות השואה בארץ ובעולם, הלך לעולמו בגיל 85. הוא הותיר אחריו עשרות יצירות בהן "באדנהיים עיר נופש", "קאטרינה" ו"תימהון", שיצא לאור ב-2017
אבידה לעולם הספרות: אהרן אפלפלד, מגדולי סופריה של ישראל ואחד הקולות הבולטים בספרות השואה בארץ ובעולם, מת הלילה (ה') בגיל 85. במהלך חייו כתב עשרות ספרים כשהאחרון בהם, הרומן "תימהון", ראה אור רק לפני שלושה חודשים. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. הלוויתו תתקיים ביום ראשון בשעה 12:00 בבית ההספד קהילת ירושלים, הר המנוחות - גבעת שאול.
אפלפלד, יליד רומניה וניצול שואה, היה בן שמונה כשאימו נרצחה על ידי הנאצים. הוא הופרד מאביו ונדד לבדו ברחבי אוקראינה עד שעלה לארץ בשנת 1946. לאחר מכן למד בבתי הספר החקלאיים עין-כרם ונהלל ונלחם במלחמת תש"ח. את אביו פגש שנית ב-1957, לאחר שזה עלה ארצה.
הוא החל לכתוב כשהיה נער ושירים ראשונים שלו פורסמו בעיתונים בתחילת שנות החמישים. ב־1959 הופיע סיפורו הראשון בכתבי העת "גזית" ו"דעות", וקובץ סיפוריו הראשון, "עשן", ראה אור ב-1962 בהוצאת עכשיו.
השואה, חווית המלחמה ושנותיה הראשונות של המדינה עומדות במרכז יצירותיו. כמו כן הוא עסק לא מעט בקשיי דור היהודים הצעיר בראשית המאה ה-20, שנקרע בין מסורת הוריו ובין הפתיחות לאירופה. אף שאת כל יצירותיו כתב בעברית, היידיש תפסה בהן מקום נכבד, כמו גם מוטיבים חסידיים, שהכיר מסביו.
מי שהיה אחד היוצרים המשמעותיים בספרות העברית החדשה של "דור המדינה" בשנות השישים, פרסם לאורך חייו 47 ספרים, בהם "כאישון העין", "כפור על הארץ", "באדנהיים עיר נופש" ו"קאטרינה". אף שבכל ספריו יש מרכיב ביוגרפי משמעותי, ב-1999 הוא הוציא את "סיפור חיים", אוטוביוגרפיה המקיפה את חייו מראשיתם ועד שנות השמונים.
בגיל 20 החל אפלפלד ללמוד באוניברסיטה העברית ספרות עברית ויידיש. הוא שימש פרופסור באוניברסיטת בן גוריון בנגב מ-1979 עד פרישתו מהוראה, כשהיה בן 68. בשנותיו האחרונות חי במרכז ירושלים עם אשתו יהודית. בין שלושת ילדיהם של השניים, הצייר מאיר אפלפלד.
אפלפלד הוא סופר עטור פרסים. מלבד פרס ישראל, שקיבל ב-1983, הוא זכה בין השאר פעמיים בפרס אנה פרנק, פרס ראש הממשלה, פרס ביאליק ופרס ברנר. הוא זכה כמו כן בפרסים בינלאומיים על ספריו שתורגמו ל-35 שפות וב-2013 היה מועמד לפרס מאן בוקר העולמי. ב-2016 הוענק לו אות לגיון הכבוד הצרפתי. הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות רבות בהן העברית בירושלים, בר אילן, הסמינר התיאולוגי בניו יורק וההיברו יוניון קולג'.
בריאיון ל-ynet שנערך עמו ב-2013, הוא סיפר על תקופת המלחמה. "ביער למדתי לחלוב פרה, למדתי לשרוד", אמר אז בין השאר. "הייתי עושה עם עצמי משחקים: אם היום אראה סוס לבן, סימן שאמי תבוא לקחת אותי. ידעתי שאמי נהרגה ואבי נמצא באיזה מחנה איום, אבל זה עזר לי להמשיך".
עוד אמר באותו ראיון שהתקיים בחדר העבודה שלו, בביתו הקודם במבשרת ציון, כי "המציאות היא כאוס, והסופר עושה סדר. הספרות צריכה להוציא את האור מתוך החשכה. אני בא מהחיים ולא מתמסר לדמיונות". בהתייחסו לספר הילדים בנושא השואה שהוציא אז, ביאר: "כולנו מנסים לעטוף את הילדים שלנו, ולא להראות להם יותר מדי דברים קשים. אבל ילדים צריכים לדעת שיש קושי בעולם, שיש ילדים אחרים שאיבדו הורים. 'ילדה שלא מן העולם הזה' מספר סיפור ולא מציג שום דבר קשה - אבל נערים הם גם בני אדם, והספר מעלה שאלות פילוסופיות על החיים, שמעניינות בני אדם".
עם היוודע לו על דבר המוות, נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין כתב בהודעה שפרסם בחשבון הטוויטר שלו: "נחמה ואני עצובים מאוד על לכתו של יקירנו הסופר אהרן אפלפלד. יהיו זכרו ויצירתו ברוכים תמיד".
הרומן האחרון של אפלפלד, "תימהון", מתרחש בהרי הקרפטים ונהר הפרוט - אזור גיאוגרפי שאליו שב כמה פעמים ביצירותיו. במרכזו אירנה, שבורחת מהכפר שלה ובמסעה פוגשת נשים שדומות לה בנסערותן, לאחר שהיו עדות למעשי זוועות בצל המלחמה.
אחד מספריו המוכרים של אפלפלד, "באדנהיים עיר הנופש", שגם עובד לתיאטרון, מתרחש ערב מלחמת העולם השנייה, כשיהודים שמגיעים לאתר נופש ומתעלמים מכל האותות המסמנים לפורענות הקרבה. על אותו ספר אמר אפלפלד כי הוא "מושתת על זיכרונות ילדות ברורים למדי. בכל קיץ היתה משפחתי, כמו כל משפחה זעיר־בורגנית, נוסעת לאתר נופש. מדי קיץ ניסינו למצוא מקום שלו, שהנופשים בו לא מרכלים בפרוזדורים, לא מסתודדים בפינות, לא מתערבים בחייך - וכמובן, לא מדברים יידיש. אבל בכל קיץ, כאילו להכעיס, שוב מצאנו את עצמנו מוקפים ביהודים, והדבר השאיר טעם רע בפיהם של הורי, וגם לא מעט כעס.
ריאיון עם אפלפלד בתוכנית "חוצה ישראל", באדיבות הטלוויזיה החינוכית
"בכל פעם שניסיתי לשחזר את אתרי הנופש השכוחים האלה עלו לנגד עיני תמונות של הרכבות והמחנות, וזיכרונות הילדות הכמוסים ביותר הוכתמו בפיח הרכבות. הגורל כבר קינן בסתר בתוך האנשים כמו מחלה סופנית. היהודים המתבוללים הקימו בניין של ערכים הומניים והשקיפו מתוכו על העולם. הם היו משוכנעים שהם אינם יהודים עוד, ושכל מה שמתייחס ל'יהודים' אינו תקף עוד לגביהם".
