אינסטוש, נכדים וצ'ייסרים: תכירו את הסבתות החדשות
הן לא מוכנות לנהל את חייהן רק סביב הסיוע בגידול הנכדים וסבורות כי העשור החמישי והשישי לחיים הוא דווקא זמן לבעוט וליהנות. יעל ולצר בסדרת כתבות על דור ה-S: דור הסבתות שבועט במוסכמות
"מזל טוב. מי הסבתא?", את המשפט הזה, גם כשיעברו עוד שנים רבות, אנצור כרגע מכונן. אני עומדת מחוץ לחדר לידה, סופרת את השניות עד שאשמע את בכי התינוק מתוך החדר, ואז יוצא הרופא ושואל. אני מסתכלת סביב. רגע, הוא מתכוון אליי? אני סבתא?!
העולם התבגר, אך בישראל פרזנטוריות האופנה נותרות צעירות
משהו לא ברור פה. בקונוטציה המיידית למילה "סבתא" מתחברת דמות של מישהי מבוגרת, שלא להגיד קשישה או זקנה. כזאת ששיבה זרקה בשיערה, חמושה במשקפיים עגולים ובעלת מבט חמור סבר. ואני לא מוצאת אותה פה. ברגע שאחרי יוצא הרופא ומזמין אותנו לחדר הלידה. אני מוצאת את בתי מחזיקה בידיה את בנה הבכור, נכדי הבכור, והעולם כאילו עמד מלכת. אני נושקת לבתי ולמצחו של נכדי ודומעת.
70 זה ה-40 החדש
בימים שאחרי הלידה אנחנו, המשפחה, מסדרים את המשמרות, דגש על יום קבוע בשבוע לכל אחד מאיתנו וחלוקת תפקידים. פה מתחיל הג'אגלינג. מן ההיגיון הוא, שמי שהיתה לאם צעירה, בתחילת שנות ה-20 שלה, יכולה להפוך לסבתא בסוף שנות ה-40 שלה או תחילת ה-50, אמצע החיים במלוא מובן ההגדרה. דבר המייצר דיסוננס פנימי וריגשי, בין הרצון להיות כמה שיותר עם הנכדים, למול החיים התובעניים והשיגרה.
במחקר שערך בישראל פורום קוהלת, נמצא שסבים וסבתות בארץ מחויבים יותר לנכדים שלהם מחבריהם האירופאים. המימצא היה קשור ישירות להנחה, כי זמינות סבא וסבתא לשמירה על הנכדים היא מובנת מאליה עבור רוב הצעירים.
כשאני חוזרת בזמן, אני זוכרת כמה נכונים היו מימצאי המחקר לגבי הוריי. כשהפכתי אמא, היה ברור שסבתא נכונה להגיע ולסייע בגידול הנכדים בכל עת ושעה. הנכדים, כמו הילדים, היו מרכז העולם של הוריי והוריי בעלי זכרם לברכה. היה נראה לנו טבעי "להקפיץ" אותם, כדי שיגיעו לשמור על הנכדות כשהיינו זקוקים לכך, ובלבד ששיגרת חיינו לא תיפגע.
לא היססתי לבקש שיקחו יום חופש כדי לבוא לבייביסיטינג, כדי שבעלי ואני נוכל להמשיך בשיגרת חיינו. לא עוד. הארכת תוחלת החיים, שיפור איכותם, הפכו את ה-70 ל-40 החדש ואת ה-80 ל-50 החדש. העשור החמישי והשישי לחיים הוא זמן לבעוט וליהנות, ולכן בחלק גדול מהמקרים – התיאור הנ"ל אינו תופס עוד.
המציאות הנוכחית מפרה את התפיסה האקסיומטית. בגרף הגילאים אני נחשבת לסבתא "צעירה", כמוני לא מעט מחברותיי וחבריי, ולא פעם נדמה, שעדיין התפיסה של רוב הצעירים היא, שרוב האנשים המבוגרים, שמחזיקים בתואר "סבא" או "סבתא", הם אנשים משועממים ונטולי אירועים מעניינים.
אני בהחלט סבתא גאה ואוהבת, אבל שייכת לדור של סבתות וסבים חדשים, להלן דור ה-S: מושג שהגיתי, שמכוון לאותו דור חדש של סבתות וסבים שבועט, שמנפץ את המוסכמה לפיה אנחנו חייבים להיות נכונים בכל רגע ורגע על המשמר.
לו"ז צפוף
בדור ה-S לסבתות ולסבים יש עולם שלם משל עצמם. סדר היום שלי, למשל, עמוס לעייפה: אני אמא שעובדת מסביב לשעון, יש לי בית וחדר משלי (שאני מנקה), אני בת זוג, אני חברה. ליד המיטה שלי ממתינה ערימת ספרים שטרם הספקתי לקרוא, רשימת קבוצות שאני רוצה להכיר בפייסבוק ובאינסטוש, יש לי רשימת הצגות שטרם הספקתי לראות, קונצרטים שטרם הספקתי לשמוע, ויעדים בחו"ל שטרם ביקרתי בהם.
אני קונה לעצמי בגדים וקרמים, לובשת ביקיני ושורטס ולא מרגישה פאתטית, שותה בברים צ'ייסרים וקוקטיילים ולא חושבת שזו נחלת צעירים בלבד, ואפילו נהנית כשמתחילים איתי. העולם שלי מלא, היומן שלי מלא. יום אחד הסברתי לבתי, שאין לה מה לכעוס עליי, שאני מציינת בו את היום בו אני אמורה להגיע אליה, כי אני חייבת לסדר את הלו"ז.
זאת ועוד: גם בתדמית הסבתא לא חל כמעט שינוי במהלך השנים שחלפו. עולם הדימויים והצירופים שמציעה השפה העברית לסבתא הופכת אותה לא אחת למעין שק חבטות, לדמות מעט מזולזלת, שאין לה חיים משל עצמה. די למצוא בגוגל תמונות של סבתא טיפיקלית או להיזכר בכמה ביטויים: "תרופות סבתא" מכוונות למרק עוף והמלצה לשתיית תה בקיץ, "סיפורי סבתא" מכוונים בשימוש רווח לדברי רכילות חסרי שחר, וכשרוצים להכריז על משהו כעל דבר שטות, משחררים את הקריאה "מעניין את הסבתא שלי!".
אני חלק מדור חדש של סבתות, שבועטות במוסכמות ובתוצאות המחקרים. האם זה עושה אותי סבתא פחות אוהבת ופחות טובה? ממש לא! זה כן עושה אותי סבתא יותר עסוקה. אני אוהבת את נכדיי בכל מאודי ונשמתי, שמחה להוציא אותם מהגן ומאושרת כשהם מתרפקים עליי.
אני מתמלאת כולי כשאני קוראת להם סיפור ורואה את עיניהם הגדולות תלויות בפי, שותים בצימאון את דבריי. אני מרעיפה עליהם מבול של נשיקות מבלי לדעת די. אני מסייעת בגידולם ושמה ליבי לעובדה, שלא אחת הם מהווים את ילדותי השלישית. אבל אני מסרבת להיכלל בסטטיסטיקה לפיה אורך חיים או איכות חיים היא פונקציה של סיוע בגידולם.
איכות חיי נגזרת ממה שאני מרגישה ויודעת שעושה לי טוב, לא ממה שמחקרים מנסים להוכיח שאמור לעשות לי טוב. כי יש לי חיים משלי.
לפנייה לכתב/ת 
