ביקורת סרט -"שעה אפלה": דרמה תיאטרלית סוחפת
בקיץ 1940 בריטניה נאלצה להחליט אם לסגור עסקה עם היטלר או לצאת נגדו. הסרט "שעה אפלה" חוזר אל הרגע ההיסטורי בו נחשפה בריטניה בגדולתה. הוא מתעד את הדרמה במסדרונות השלטון דרך דמותו של צ'רצ'יל כדמות שייקספירית גדולה מהחיים שמבליטה את היעדר המנהיגות בעידן הברקזיט
בשנת 2017 הופקו שני סרטים שעסקו בראש ממשלת בריטניה לשעבר, ווינסטון צ'רצ'יל. האחד, "צ'רצ'יל", בו בריאן קוקס גילם את הפוליטיקאי, חלף מבלי לעורר תשומת לב מיוחדת (בארץ הוא הוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה). השני, "שעה אפלה" (Darkest Hour), מסמן את גארי אולדמן כמועמד המוביל לזכייה השנה באוסקר לשחקן הטוב ביותר.
האם ההתרפקות הזו, דווקא עכשיו, על גדול ראשי הממשלה הבריטיים במאה ה-20, האיש שהנהיג את המדינה בתבונה ובעוצמה בשעה האפלה של 1940, היא מקרית? הרגע ההיסטורי הנוכחי בבריטניה, שמזוהה עם הספקות והחששות מפני הפרישה הצפויה מהאיחוד האירופי, מזמין אולי נוסטלגיה וכמיהה לימים אחרים – של התלכדות סביב מנהיג חזק ונחוש, ותחושה של אחדות עם אירופה. כמו "דנקרק" לפניהם, שהתמקד בפינוי חיילים בריטיים נצורים במסגרת מבצע ההצלה הגדול בתולדות מלחמת העולם השנייה – צמד סרטי הצ'רצ'יל מייצגים את עידן הברקזיט.
השעה האפלה בשם הסרט מתייחסת לרגע ההוא במלחמת העולם השנייה, שבו מרכז היטלר את כוחותיו, אחרי כיבושה של צרפת, לקראת הפלישה לבריטניה. ראש הממשלה המכהן מטעם המפלגה השמרנית, נוויל צ'מברליין (רונלד פיקאפ בתפקיד שהיה מיועד במקור לג'ון הרט המנוח), נתפס כחלש ומתרפס בפני הנאצים, והיחיד שהסתמן כמקובל על כל המפלגות הגדולות הוא ווינסטון צ'רצ'יל. הוא מתמנה לתפקיד על ידי המלך ג'ורג' השישי (בן מנדלסון), שאינו מסתיר את חוסר התלהבותו (בסרט, אגב, אין כל זכר לגמגומו המפורסם), ובהמשך יצטרך להתמודד גם מול תככיהם של צ'מברליין ושר החוץ הלורד הליפקס (סטיבן דיליין) שחותרים לסגור עסקה עם היטלר.
בעוד "דנקרק" התמקד, כאמור, במבצע החילוץ, "שעה אפלה" מתאר את מה שהתרחש במקביל במסדרונות השלטון ובבונקר ששימש את קבינט המלחמה. מבחינה זו, קשה שלא לזהות את הרגע ההוא, בשלהי מאי וראשית יוני 1940, כמייצג של בריטניה בגדולתה – ודאי נוכח הכאוס הפוליטי הנוכחי.
עוד ביקורות בערוץ הקולנוע של ynet:
פרשנות בצד, דמותו של ווינסטון צ'רצ'יל היא חלומו של כל שחקן. נאומיו חוצבי הלהבות והמנוסחים בקפידה הם טקסטים תיאטרליים מושלמים. וכאשר הלורד הליפקס מסכם, בתום נאום "Fight on the Beaches" המשלהב שנושא צ'רצ'יל בפני חברי הפרלמנט, כי זה עתה ראש הממשלה "גייס את השפה האנגלית ושלח אותה לקרב" – קשה שלא להסכים עמו.
יש משהו שייקספירי באופן שבו קוקס ואולדמן תופסים את דמותו של צ'רצ'יל, כמי שמביא עימו לתפקידו כראש ממשלה בעת מלחמה את הטראומה של גליפולי. צ'רצ'יל היה אז השר הממונה על צי המלחמה הבריטי, ונתפס כאחראי לטבח שהתרחש שם במתקפה הכושלת במלחמת העולם הראשונה, שהביאה למותם של כ-34 אלף חיילים בריטים ועוד אלפי חיילים נוספים, רובם מאוסטרליה, ניו זילנד וצרפת (הבמאי האוסטרלי פיטר וויר שיחזר את האירוע הטרגי בסרטו המצוין "גליפולי" מ-1981). אך בעוד קוקס מציג את צידו הפגיע והאנושי, אולדמן מתענג על דמות שיותר מכל מזכירה בעיצובו את "סר", מנהיג להקת השחקנים השייקספירית במחזהו של רונלד הארווד "המלביש", שמתרחש אף הוא על רקע המלחמה.
ענק בין גמדים פוליטים, רגע המצוקה המשמעותי היחיד שחווה צ'רצ'יל הוא בשיחת טלפון טרנס-אטלנטית משובשת שהוא מנהל עם הנשיא האמריקאי רוזוולט, שמסביר לו כי חוקים חדשים מונעים ממנו מלשלוח סיוע לחיילים הנצורים בדנקרק. הפתרון המגוחך שהוא מעלה (אם שיחה כזו אכן התקיימה) מבהיר לצ'רצ'יל שאין הוא יכול לסמוך אלא על עצמו – והסרט אף מבהיר כיצד זכה "מבצע דינמו" לשמו.
הבמאי, ג'ו רייט, שעיצב בעצמו את סצינת הפינוי מדנקרק בשוט מופלא רציף אחד בן כחמש דקות בסרטו "כפרה" (2007), אינו חוטא בעודפי עדינות ומורכבות. יש משהו מאוד תיאטרלי בסרט, והדברים אינם נכתבים כנזיפה. אם צ'רצ'יל הוא דמות שייקספירית הנרדפת על ידי עבר טרגי, אזי הפרלמנט הוא במת התיאטרון ולשכתו – חדר החזרות. מתבקש, אגב כך, להשוות את נאום החופים, רגע השיא של הסרט, עם נאום הרדיו שנושא המלך ג'ורג' השישי בסרט זוכה האוסקר, שאף הוא עסק בנפלאות הרטוריקה כאמצעי להנעת המונים.
ואם כבר המונים, הסרט כולל סצינה, שמעולם לא התרחשה, שבה עולה צ'רצ'יל על קו הרכבת התחתית המוביל אל הפרלמנט, ושואב עידוד משיחה חטופה עם הנוסעים התומכים בעמדתו שלא לנהל משא ומתן עם היטלר. על פי הסרט, זו הייתה ההשראה לנאום "נילחם על החופים" הלוחמני שצ'רצ'יל יישא בפני הפרלמנט זמן קצר לאחר מכן.
התסריט שחיבר אנת'וני מק'קרטן ("התיאוריה של הכל") מעצב את צ'רצ'יל כדמות גדולה מהחיים, נטולת פגמים של ממש, שאפילו נהמותיה והתפרצויות הזעם שלה נדמות כביטויים של גדוּלה. לזכותו של גארי אולדמן ייאמר, שהוא מצליח לזהות את מרכיביה האנושיים והקומיים, ואם נדמה לנו שמנהיגים בסדר הגודל של צ'רצ'יל מעולם לא ביקרו בשירותים – הסרט, בסצינה משעשעת, מוכיח אחרת.
הדמויות הנשיות בסרט – אלה כוללות את אשתו (כריסטין סקוט תומאס) והכתבנית הצעירה (לילי ג'יימס) של צ'רצ'יל – נמצאות שם בעיקר כדי לעודד ולהתפעל. מירנדה ריצ'רדסון הייתה גברת צ'רצ'יל דומיננטית הרבה יותר לצדו של בריאן קוקס. עם סיגר נצחי בפיו, הליכתו השחוחה, כובע המבורג, עניבת הפרפר וסימן ה-"וי" המפורסם – צ'רצ'יל יצר דימוי של מנהיג שבריטניה ברגע הזה יכולה רק להתגעגע אליו, ואולדמן אינו יכול שלא להתענג עליו. "השעה האפלה" בהיסטוריה של בריטניה נהפכת בידיו של רייט לבידור קולנועי סוחף ומהנה. לא הרבה יותר מזה.
