ביקורת סרט - "להרוג אייל קדוש": מדויק ועוכר שלווה
נער פסיכופט שיצא משליטה או מסע תנ"כי בעקבות הגאולה? "להרוג אייל קדוש", סרטו החדש של יורגוס לנטימוס, הוא שכלול נוסף במלאכת עיצוב העולמות הקרים ועוכרי השלווה של הבמאי היווני, שגורם לצופים לזוז בכסאם באי נוחות - מבלי להוריד את העיניים מהמסך
הצופים שהתוודעו לעבודותיו הקודמות של הבמאי היווני יורגוס לנטימוס לא יופתעו מסצנת הפתיחה של "להרוג אייל קדוש" ("The Killing of a Sacred Deer"), שבה מוצג קלוז אפ ממושך על לב אמיתי ופועם במהלך ניתוח. אומנם הגיבור הוא קרדיולוג בכיר, אך זו לא הסיבה המצדיקה, כשלעצמה, את הדימוי המעיק. כמו בסיפור הקצר של אדגר אלן פו, "הלב המסגיר" ("The Tell-Tale Heart"), זהו גם אלמנט המחבר את הגיבור אל חטאו, והמחיר הכבד שהוא ישלם על חטא זה יחזור ויחבור לדימוי הלב באקט של סגירת מעגל.
כניסה לסרטיו של לנטימוס מחייבת נכונות לנוע לתוך מרחב בעל חוקים מוזרים. ב"שן כלב" (2009) היה זה אב משפחה כדימוי לדיקטטור. הוא סגר את ילדיו בבית, ולימד אותם להשתמש בשפה שבה מילים מוכרות מחוברות למשמעויות של מילים אחרות. ב"אלפים" (2011) היו אלו שחקנים שמגלמים דמויות של אנשים שמתו עבור קרובי משפחתם. "הלובסטר" מ-2015 התרחש במלון מסתורי שבו רווקים שאינם משתדכים תוך פרק זמן קצר הופכים לחיות.
סרטים אלו מחברים בין האבסורדי והמטריד, בין מתיחת גבולות של זהות האדם ומציאות העולם הבדיוני. ללנטימוס יש צוות קבוע שעוזר לו לעצב עולמות אלו. בראש ובראשונה שותפתו הקבועה לכתיבת התסריטים, איפת'ימיס פיליפו (שניהם זכו על "אייל הקדוש" בפרס התסריט בתחרות של פסטיבל קאן). אליהם חוברים הצלם ה(כמעט)קבוע, טימיוס בקאטאקיס והעורך יורגוס מברופסארידיס. יחדיו נדמה כי יכולתם לעצב עולמות מדויקים, קרים, עוכרי שלווה, משתכללת מסרט לסרט. ככול שמיומנות זו משתכללת כך גם גדלה מידת האי נוחות שהסרטים מסבים לקהל הצופים.
"להרוג אייל הקדוש" נדמה כסוג של פרודיה אכזרית על מבנה מיתי של אשמה וכפרה. האסוציאציה של הצופים בישראל תנדוד, מן הסתם, למחוזות התנ"כיים של עקדת יצחק. בהתחשב במוצא התרבותי של לנטימוס אין זה מפתיע לגלות כי הדימוי קשור יותר למיתולוגיה היוונית. האגדה על איפיגניה, בתו של המלך אגממנון, שאמורה לשלם את המחיר על חטאו של אביה. אגממנון קטל אייל קדוש ביער של אלת הציד ארטמיס. כעת האלה הזועמת מונעת מספינותיו של האב להמשיך בדרכן למלחמת טרויה. ההקרבה של הבת נדרשת כדי לפייס את האלה. לאגדה, אגב, יש כמה גרסאות בנוגע לאחריותה של איפיגניה, שלא בכולן היא מועלית לקורבן. כך גם אלו מהצופים שמזהים את ההרמז, יכולים לשמור על מידה של אופטימיות.
בתחילת הסרט הכל נראה כשורה. ליתר דיוק, הכל לא נראה כשורה. הצילום בעדשה קובריקית רחבה, תנועות המצלמה הארוכות במסדרונות בית החולים שבו מנתח סטיבן מרפי (קולין פארל), הקומפוזיציות המדויקות, והאופן בו הדמויות אומרות משפטים בסוג של ניתוק רגשי בונסח רובר ברסון.
מרפי הוא קרדיולוג מעורך. בבית מחכים לו אשתו אנה (ניקול קידמן), הבת בגיל ההתבגרות קים (ראפי קאסידי) והבן בתחילת היסודי בוב (סוני סולג'יק). יש משהו קצת מוזר באופן בו דברים נאמרים בבית המשפחה ובמה שנאמר. מעין הבלחות ישירות מדי של התייחסויות הנוגעות להתבגרות המינית של הילדים. משפטים שנאמרים מסביב לשולחן האוכל מקנים ליושבי הבית המרווח והאמיד סוג של אפיל פרוורטי לא מוסבר. כמו כן, לדוקטור יש פטיש מיני קצת מוזר המחייב את אשתו לשכב על המיטה כמו חולה מעולפת ממנת הרדמה, אבל זה ממש בקטנה.
בחייו של מרפי יש קשר נוסף שמהותו תתברר בהדרגה. הנער מרטין (בארי קוגן), בעל ההופעה וצורת ההתנהגות החריגה, זוכה בתחילת הסרט לשעון של מרפי. בהמשך מרפי גם יביא את מרטין לארוחת ערב בבית משפחתו. במפגש ראשון אנה מחבבת את הנער, ובמיוחד נראה כי קים חווה חיבור רגשי מפתיע במהירותו לנער המוזר.
מכאן אין מנוס אלא לעבור לשפת הרמזים כדי לא להסגיר פרטים משמעותיים המתרחשים בעלילה. נדמה כי בין מרפי ומרטין מתפתח סוג של קשר של טיפוח אבהי. מרטין מחפש את חברתו של מרפי ומגיע, באופן לא נוח, למקום העבודה בבית החולים. בהמשך הוא אף מזמין את מרפי לבית בו הוא חי עם אמו (אלישה סילברסטון). נדמה כי מרטין מאוד רוצה שיושלם התא המשפחתי שחלל נפער בו עם מות אביו. כשמתברר שהדבר לא יקרה - העלילה מבצעת תפנית לעבר הקודר יותר.
בעוד מהות הקשר שחיבר מלכתחילה בין מרפי למרטין מתבהרת, כך גם המחיר שאותו מרפי ומשפחתו עתידים לשלם על החטא שהוא ביצע. אך התשלום לא ייגבה בדרך המשקפת את ההיגיון של העולם המוכר לצופים. מה שקורה הוא מסתורי, חומק מיכולת ההבנה של מדע הרפואה המודרני, של הקולגות של מרפי בבית החולים החדיש שבו הוא עובד.
דמותו של מרטין מזכירה, מצד אחד, את הנער הפסיכופט גיבור סרטה המצמרר של לין רמזי, "חייבים לדבר על קווין" (2011). מנגד, הוא גם מזכיר את המסתורין, אלמנט הגאולה האכזרי והמימד המיתי ב"תיאורמה" (1968) של פייר פאולו פאזוליני. כך או אחרת תהליך גביית המחיר ממשפחתו של מרפי יתנהל במשך מרביתו של הסרט ויבחן את אופני התגובה של בני המשפחה להילכדות בתוך מעגל החטא והכפרה המיתי.
