בדרך לתאילנד עוצרים בבנגקוק
מי שחשב שבנגקוק היא רק תחנת ביניים הכרחית בדרך לקוסמוי או פוקט, לא הסתובב כנראה בין 15 אלף הדוכנים של שוק צ'אטוצ'אק, לא רקד עד הבוקר במסיבת רחוב בקוואסאן, לא הלך לאיבוד בקניונים העצומים של כיכר סיאם, ולא אכל מרק כופתאות בסמטאות של צ'יינטאון
רשימה חלקית של דברים שאפשר לקנות בשוק צ'אטוצ'אק בבנגקוק: אפוד קרב של הצבא האמריקאי, חרב של סמוראים, שריון של אבירים, פסל של בודהא בגובה שני מטר, גור של סנאי, שמלת מלמלה לכלב, תנין מפוחלץ, תמונה ממוסגרת של מתיו מקונוהי, תבנית לקוביות קרח בצורת מיקי מאוס. בקיצור, דברים שכל אחד מאיתנו צריך.
זה עוד לפני שדיברנו על נעלי אולסטאר במחיר המעורר חשד קל שהן לא ממש מקוריות. ועל מגוון עצום של מזוודות ותיקי נסיעות, שיהיה איפה לשים את הקניות (בהנחה שלא רכשתם את הפסל שני מטר של בודהא). ועל בגדים ותכשיטים וכלי מטבח ומוצרי טיפוח ושמנים למסאז' ומה לא.
ובכל זאת, בשמונה השעות שהסתובבנו בין 15 אלף (!) הדוכנים בשוק הזה, שפתוח רק בימי שבת וראשון, לא מצאתי את מה שחיפשתי באמת: תיק צד לגבר, כזה שאפשר לשים בו את הארנק, הטלפון, המפתחות וכו'. אשתי טוענת שזו ההוכחה לכך שגברים לא מסתובבים עם תיקים, אבל זה לא נשמע משכנע, במיוחד לאור העובדה שתיקים לנשיאה של כלבי שעשוע זעירים דווקא היו שם בשפע.
למרות זאת נתקלתי באנשים שביקרו כבר כמה פעמים בתאילנד, ולא ידעו על קיומו של Chatuchak Market. כי בואו נודה על האמת: רוב הישראלים לא נוסעים לתאילנד בשביל בנגקוק, אלא כדי לשבת על החוף בקוסמוי, לאבד את הראש במסיבת הפול מון בקופנגן, להתענג מגן העדן של קופיפי, לטעום מחטאיה של פוקט, לבקר במקדשים המרהיבים של צ'אנג מאי או לעשות טרק לאורך המקונג. בנגקוק היא ברוב המקרים תחנת מעבר הכרחית ליום או יומיים, או יעד לקונקשן של שעתיים לפני הטיסה דרומה או צפונה.
מסיבות רחוב בקווסאן
אפשר לאהוב את הקוואסאן ואפשר לשנוא אותו, אבל קשה להישאר אדיש לרחוב הזה, מעוז התרמילאים הישראלים בבנגקוק. באופן רשמי, הקוואסאן (Khao San Road) הוא שוק מציאות. בפועל מדובר ברחוב ללא הפסקה, 500 מטר של אורות וצבעים וקולות וריחות וטעמים ומוזיקה.
דוכני פאד-תאי ושיפודים ובננה לוטי ושייקים אננס וג'מבו שרימפס על האש ודיונונים שלמים ועוד כל מיני דברים לא מזוהים. וביניהם מסתובבים רוכלים עם מגשי חרקים צלויים ועקרבים מטוגנים ושאר רמשים בסגנון הישרדות (כולל נדל שלם על שיפוד), וגובים 10 באט מכל מי שרוצה רק לצלם ולא לאכול. תייר בריטי צעיר, שמילא לעצמו קערה של כל מיני איכסה מטוגנים ואכל אותם כאילו מדובר בגרעינים, שיכנע אותי לנסות חרגול מטוגן. ניסיתי והאמת שזה לא היה רע, אבל מעבר לזה לא הייתי מסוגל.
בשלושת הלילות הראשונים שלנו בתאילנד שהינו במלון חביב ממש על הקווסאן, עם בריכת שחייה על הגג שמעליה מדלגים סנאים. אבל לא חייבים לישון דווקא ברחוב הסואן הזה: מספיק לבלות שם חצי לילה כדי להרגיש את החוויה. ואם אתם כבר בקווסאן כדאי להסתובב גם ברחוב המקביל, Rambuttri Alley, שבו שוכן בית חב"ד. כמו הקוואסאן, רק יותר רגוע ופחות רועש.
בודהות בארמון המלך
חמש דקות נסיעה מהבלגן של הקוואסאן ואתם בתוך אגדה קסומה של דיסני. ככה לפחות אני הרגשתי במתחם העצום של מקדש האזמרגד (Wat Phra Kaew) וארמון המלך. משפחת המלוכה התאילנדית כבר לא מתגוררת כאן, אבל האווירה מלכותית, ולא רק בגלל השומרים שעומדים בכניסה עם מדים ססגוניים, רובי אם-16 מכודנים והבעת פנים קפואה, ונאלצים להצטלם עם התיירים כמו אנשי משמר המלכה בלונדון.
לצד הארמון עצמו נמצא אחד המקדשים הבודהיסטים הגדולים ביותר בעולם. הוא משתרע על 218 דונם ומכיל כ-100 מבנים, בהם סטופות מוזהבות ואולמות תפילה מרהיבים, פסלים עצומים בשלל צבעים וגנים מטופחים. אבל כל זה רק משמש תפאורה למוקד העניין העיקרי, קודש-הקודשים של תאילנד: פסלון בודהא האיזמרגד שניצב באחד מאולמות התפילה.
לא רוצה לפגוע חלילה במאמינים הבודהיסטים, אבל הפסלון הזה הוא כמו המונה ליזה בלובר בפריז: ברגע שרואים אותו במציאות, קצת קשה להבין על מה כל ההתרגשות. מאחר שמדובר במקדש, יש להתלבש בהתאם. אין כניסה בזרועות או רגליים חשופות.
לא רחוק מהארמון נמצא שוק הקמיעות. לאורך רחוב Maha Rat, ובסמטאות שמובילות ממנו אל הנהר, ניצבים עשרות דוכנים של קמיעות, פסלונים, אבקות ושיקויים בעלי סגולות שונות ומשונות. לא בטוח שתמצאו מה לקנות כאן, אבל הסיור בשוק הזה הוא חוויה.
מקדש נוסף שכדאי לבקר בו הוא גבעת הזהב (וואט סקאט). לא רק בגלל סטופת הזהב המרשימה שניצבת על גבעה מלאכותית בגובה של 78 מטר, אלא גם בגלל הנוף – שכונותיה העתיקות של בנגקוק וקו הרקיע המודרני שלה.
קרוקודילים בצ'יינטאון
לא רק בניו־יורק ובסן-פרנציסקו יש רובע סיני אלא גם בבנגקוק, שחלק גדול מתושביה הם ממוצא סיני. זהו מבוך של סמטאות, שווקים, מקדשים, חנויות זולות ומסעדות שמתמחות, מטבע הדברים, באוכל סיני, כמו ברווזים שחומים שתלויים לראווה באמצע הרחוב וסירים ענקיים עם שלל מרקים, החל ממרק כופתאות (8 שקלים למנה ענקית) ועד מרק סנפירי כריש ומרק קרוקודיל.
את הכריש והקרוקודיל לא ניסיתי, אבל דחף לא מוסבר גרם לי להיכנס למסעדת מרקים – טוב, מסעדה זו מילה קצת יומרנית בשביל לתאר את המקום הזה – ולהזמין מרק קיני ציפורים. כן, מה שאתם שומעים. מתברר שיש סוג מסוים של ציפורים שבונות את הקן שלהן על קירות של מערות ומדביקות יחד את מרכיביו באמצעות הרוק שלהן. אוספים את הקינים, מבשלים אותם, והרי לכם מרק שעשוי, אין דרך אחרת לומר זאת, מרוק של ציפורים. אז איך הטעם, אתם שואלים? פחות מגעיל ממה שזה נשמע.
אגב, ברחוב Thanon suea pa פינת Chareon krung נמצאת החנות הגדולה ביותר שראיתי מימי לאביזרי טלפונים. שתי קומות בסדר גודל של חנות כלבו, רק שבמקום בגדים יש כיסויים לטלפונים. כמות בלתי נתפסת של כיסויים, אולי עשרות אלפים ואולי יותר, ובאמצע המקדש הסלולרי הזה, קצת קשה להאמין, יש מקדש בודהיסטי קטן. ככה זה בתאילנד.
מעדנים בשוק הצף
בדרך כלל שולחים את התיירים לשוק הצף דמנואן סאודק, שנמצא כשעה וחצי נסיעה מבנגקוק, אבל מי שהיה שם טוען שהוא ממוסחר מדי. עו"ד מארק שירין, חבר ילדות ותאילנדיסט מוסמך, הציע לי ללכת דווקא לשוק Talat Nam Lat Mayom, שנמצא כחצי שעה נסיעה ממרכז העיר ומיועד בעיקר למקומיים (גם הוא פתוח רק בסופי שבוע).
כשאומרים "שוק צף" מתכוונים לסירות העץ המשמשות כדוכנים לממכר ירקות ופירות. בשוק המדובר, המשתרע על שתי גדותיה של תעלת מים, יש משהו כמו עשר סירות כאלה, מספיק בשביל להתרשם, לצלם ואולי גם לקנות כמה בננות. אבל לא בשביל זה כדאי לבוא לכאן, אלא דווקא בגלל דוכני המזון שנמצאים על גדות התעלה.
מדובר בשוק אוכל עצום, צפוף ושוקק חיים ובעיקר אותנטי – תמצית של סצנת האוכל התאילנדי הטעים והזול. מסתובבים בין הדוכנים וטועמים מכל הבא ליד. התחלתי עם נקניקיית חזיר על האש (10 באט, שזה בערך שקל), המשכתי עם דג צלוי (30 באט) ועם ברווז בנוסח פקינג (180 באט), וקינחתי בגלידה קוקוס (30 באט). רעבים לא תצאו מכאן, זה בטוח.
קניונים בכיכר סיאם
וידוי: אני שונא קניונים. אבל MBK – ראשי התיבות של Ma Boon Khrong Center – זה משהו אחר לגמרי. בשני הביקורים שלי בבנגקוק הסתובבתי יום שלם בקניון הזה, ועדיין לא מיציתי. שמונה קומות, כ־2,000 חנויות (פי חמישה מדיזנגוף סנטר), בתי קולנוע, מתחם עצום של מסעדות ודוכני אוכל רחוב, אפילו חדר בריחה יש שם. זה לא קניון של מותגים (כלומר, יש הרבה מותגים, אבל רובם זיופים או חיקויים), אבל חוץ מזה באמת שיש שם כמעט הכל.
מי שבכל זאת מחפש מותגים לא צריך ללכת רחוק: סביב כיכר סיאם יש לפחות ארבעה קניונים, ש-MBK הוא רק אחד מהם. צמוד אליו נמצאים, לפי הסדר, סיאם דיסקברי, סיאם סנטר וסיאם פראגון, שכל אחד מהם יקר ויוקרתי יותר מקודמו.
אם אתם מחפשים מעיל של גוצ'י, תכשיט של בולגרי, תיק של לואי ויטון, בושם של פראדה או שעון של רולקס (ואתם לא), לכו לסיאם פראגון. שם, אגב, מצאתי סוף־סוף את התיק שחיפשתי, רק שהוא עלה משהו כמו 300 דולר, אז ויתרתי. אולי גברים כן הולכים עם תיקים, אבל הם בטח לא הולכים עם תיקים של 300 דולר.
לא רחוק מהכיכר נמצאת פינת חמד שכדאי לבקר בה: בית ג'ים תומפסון. תומפסון הנ"ל היה אדריכל אמריקאי שנשלח לבנגקוק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כסוכן של המשרד לשירותים אסטרטגיים (הגוף שקדם לסי־איי־איי), התאהב בתאילנד והחליט להישאר. הוא הפך לסוחר משי מצליח, מה שאיפשר לו להקים בית ענק המורכב משבעה בתי עץ מסורתיים שהביא מהאזורים הכפריים בתאילנד.
תומפסון נעלם בנסיבות מסתוריות במהלך טיול במלזיה ב־1967, והבית המיוחד, על הריהוט המקורי וחפצי האמנות המסורתית שאסף, הפך למוזיאון.
המסקנה: אם הברנש האמריקאי הזה חי בבנגקוק 22 שנה, בטוח שיש מה לעשות בעיר הזאת במשך שבוע.
לפנייה לכתב/ת 
