עוצמה נשית: בגיל 40 - ליאת היא אמא וסגנית אלופת עולם בקראטה
לא עוצרת: עם תואר של אמא לארבעה במשרה מלאה, חיי נישואין מאושרים, חגורה שחורה בקראטה, וזכייה במקום השני באליפות עולם, ליאת רוקח לבדה מהווה מפגן מרשים של העצמה נשית. איך היא מצליחה לעשות את זה? ערוץ הכושר בשיחה עם אמא שהיא גם לוחמת
לליאת רוקח יש הרבה סיבות להיות גאה בעצמה. בעידן שבו זמן הוא מצרך מבוקש וכל אם סטנדרטית מחזיקה ביותר מתואר אחד של רק "אשת משפחה", נדמה שהאימא ל-4 מנתניה לקחה את עניין ההגשמה העצמית צעד אחד קדימה:
כתבות נוספות:
מה עדיף: קרוספיט או אימון משקולות?
לא מוותרים לקור: אימון לימי החורף שיגרום לכם להזיעכך תעשו בבית: עיסוי עצמי למניעת כאבים בגוף
בגיל 40, היא מתחזקת משפחה למופת וקריירה מרשימה כמאמנת קראטה במשרה מלאה. לפני כחודשיים, היא אפילו עשתה היסטוריה אישית משל עצמה: בפעם הראשונה זה כ-30 שנה של אימונים – היא זכתה במקום השני באליפות העולם, שנערכה ברומניה.
"אימא שלי חשבה שאפרוש לחוג בלט"
ליאת והקראטה התוודעו לראשונה זו אל זה בגיל צעיר. "כשהייתי ילדה אימא שלי רצתה שאני אהיה באיזשהו קורס של הגנה עצמית: היא חשבה שזה יהיה משהו קצר של כמה מפגשים, שאני אלמד להגן על עצמי ומשם אמשיך להיות רקדנית בלט, אבל זה לא הלך לה", היא צוחקת. "אני עושה את זה מגיל 9, למעט הפסקה קטנה התאמנתי כל החיים. זה משהו שאני עושה כמעט כמו כל פעולה יומיומית אחרת שאנשים עושים".
כצפוי ממישהי שחיה ונושמת את עולם הקראטה, בין האימונים הכירה ליאת גם את מי שעתיד להיות בעלה. "בתור נערה הגעתי עד חגורה חומה, ואז כשהייתי בת 18 והתחלתי את הצבא בדיוק התחלף לנו מורה, שעם השנים בעצם הפך להיות בעלי לימים, משה", היא מספרת, "הוא המורה והמאמן שלי ומי שאני חייבת לו המון מההישגים להם הגעתי עד היום":
יחד עם בעלה, בנתה ליאת את חייה סביב תורת הלחימה במסירות רבה. "יש לנו מרכז קראטה באזור התעשייה פולג בנתניה, שאנחנו מנהלים ומאמנים בו 24/7. אנחנו מלמדים קראטה מסורתי, בו שמים דגש על עבודה נכונה ומועילה של הגו ושימוש נכון בגוף, לכן גם יריב חלש יכול לנצח יריב חזק ממנו – זה מה שיפה בשיטה שלנו", היא מסבירה.
את הניסיון הרב שלה היא צברה, בין היתר, ב-20 שנה של השתתפות בתחרויות קראטה בינלאומיות. "אני מתחרה במקצים של קאטות – מקצים של מעין פרזנטציה, רצף של תנועות מול יריב דמיוני, אבל אני מתאמנת גם על קרבות. בנוסף, אני משמשת גם כדוברת האיגוד הישראלי לקראטה מסורתי בו אנחנו חברים ומתחרים, כאשר בעלי מכהן בתפקיד היו"ר".
גם דור ההמשך לא טמן את ידו בצלחת ומעורב עד מאוד בשגרת החיים הקרבית."יש לי ארבעה ילדים: הגדול, גילעד, בן 15, אחריו מיה, בת 12, נעמי ואמי, בנות 5 ו-4. הילדים הולכים להתאמן כל יום אחרי בית הספר ומשמשים כעוזרי מאמן לכל דבר".
עד שיהפכו למאמנים, הילדים כבר קוטפים תארים נחשקים בעולם. בשנה שעברה זכה הבן הגדול, גילעד, באליפות העולם שהתקיימה בקראקוב, פולין. גם הבת הקטנה, מיה, כבר עושה חיל: "משנת 2014 אנחנו לוקחים אותה לאליפויות העולם ומאז בכל שנה היא זוכה במקום השני או השלישי. אנחנו מאוד גאים בה ומחכים שהיא תזכה במקום הראשון".
קראטה ללא הפסקה
היכולת לזגזג בין אימהות לקריירה היא יכולת נדירה, אך נדמה שליאת עושה זאת ללא בעיה. מסירותה לאמנות הלחימה כל כך גדולה שגם בזמן ארבעת ההריונות שלה - היא המשיכה להתאמן עד הרגע האחרון. כיום, היא כבר מתורגלת לאורח החיים המהיר.
"אני מפזרת את הילדים במסגרות, ואז בעצם יש לי את הבוקר פנוי לאימונים: 5-6 פעמים בשבוע, לפעמים יותר. אחר כךכ אני עושה את כל הדברים שקשורים לדוברות של האיגוד ולניהול הלוגיסטי והאדמיניסטרטיבי של בית הספר שלנו, חוזרת בצהריים עם הילדים, דואגת לארוחת צהריים וששיעורי הבית מתבצעים - ואז בשעות אחה"צ יוצאת לאמן בין הסניפים".
בני המשפחה מבלים במרכז הקראטה המשפחתי במשך כל שעות היום. "בגלל שהבן שלי כבר בכיתה של נוער בוגרים אנחנו מאמנים ומתאמנים יחד באותה הכיתה. אני בכלל אוהבת להיות במקום הזה, וכל בני המשפחה יחד בסיפור הזה. לפעמים אנחנו צוחקים שאנחנו לא צריכים את הדירה שבה אנו גרים, כי ממילא אנחנו נמצאים כל הזמן בסטודיו שלנו", היא מסבירה.
מחשבת כבר את הצעד הבא
לפני כחודשיים, זכתה ליאת לראשונה במקום השני באליפות העולם בקראטה באיגוד פודוקאן, שנערכה בקלוז' נפוקה ברומניה. "אני מתחרה כבר 20 שנה בזירות הבינלאומיות, כך שזו בהחלט הייתה מתנה נחמדה", היא אומרת. "בקראטה המסורתי אין 'פג תוקף', ההתקדמות דווקא נבנית לאורך זמן: מה שיפה בו הוא שאתה כמו יין – רק הולך ומשתבח עם השנים. כשהייתי צעירה יותר לא עשיתי את זה, אני חושבת שבגרות היא חלק חשוב מזה, וכמובן – המון עבודה מנטאלית".
יש קשיים לאורך הדרך?
"בין הבנות הקטנות שלי יש הפרש של שנה וחודשיים. בגלל שהעבודה מאפשרת לי, הייתי מטפלת בהן בבקרים, ככה שבמשך שנה-שנתיים נוצר מצב של חפיפה שהייתי צריכה לטפל בשתי הבנות במקביל, אנשים הרי לא יחכו עד שאסיים את הרחבת המשפחה. ככה יצא מצב שכהילדה בת החמש הייתה בת 10 ימים, כבר הייתי צריכה לחזור לעבודה. הרבה שואלים אותי: 'לא קשה לך?', ואני עונה שגם בחירת המילים משנה, כי אלה המילים שאיתן אנו רואים את העולם. אז התשובה שלי היא לא: לא קשה לי, כיף לי. אני עושה דברים חשובים וזה מבחינתי עולם ומלואו".
מה השלב הבא בעצם?
"זו שאלה טובה שאני שואלת גם את עצמי: אם להתחרות גם בשנה הבאה או אולי להתקדם הלאה. עשיתי קורס שיפוט באוגוסט האחרון אז אני יכולה להיות שופטת בינלאומית. זה משהו שהכנתי ליום שלמחרת, שבו לא אהיה מתחרה. למרות זאת, אני לא יודעת אם אני עדיין מוכנה. אני מפחדת מהיום הזה של להיות שופטת ולא מתחרה בעצמי. כשאני הולכת להתחרות ביחד עם מתאמנים שלי, אני באמת חיה איתם את זה במלוא העוצמה ועוברת את מה שהם עוברים. זה מרגש מאוד להיות שופטת קראטה ישראלית בינלאומית, לא חושבת שזה דבר נפוץ, וחבל שכך: נשים עושות קראטה כמו כל דבר שהן עושות – פשוט מדהים. זה לא רק ספורט של גברים, ממש לא".
לפנייה לכתב/ת 
