ביקורת סרט: "סיפור רפאים" - רוח שטות

דמות מסתורית עוטה סדין ובו שני חורים לעיניים מסתובבת בבית כפרי בטקסס, עוקבת אחר תנועותיה של אישה צעירה, מתאבלת. לא, זה אינו מייקל מאיירס – הרוצח הסדרתי מ"ליל המסכות" – בתחפושת האלווין מסורתית, אלא רוח רפאים אמיתית שנוכחותה מייצגת מלנכוליה וערגה.

הסרט "סיפור רפאים" (A Ghost Story), שהוקרן בפסטיבל אוטופיה האחרון, קטף את שבחי הביקורת האמריקנית, ולא יגיע לאקרנים מסחריים בישראל, מוצג השבוע בסינמטק תל-אביב, וכדאי (בהסתייגויות) לנסות אותו. בעיקר כי הבמאי-תסריטאי שלו, דיוויד לאורי, אחראי לאחד הסרטים האמריקניים הטובים של השנים האחרונות ("נאהבים מחוץ לחוק" מ-2013), וגם משום שבסרטו הנוכחי הוא עומד בהצלחה יחסית באתגר בלתי אפשרי לכאורה: ליצור הזדהות עם אחת "הדמויות" המגוחכות שאפשר להעלות על הדעת.

לכל שחקן יש שם? לא בהכרח. קייסי אפלק ורוני מארה

קייסי אפלק ורוני מארה (שהופיעו יחד גם ב"נאהבים") מגלמים פה בני זוג המזוהים בקרדיטים רק באות הראשונה של שמם: C ו-M (והאמת, כבר אין לי סבלנות ליומרות הפואטיות של אין-שמות. ע"ע "אמא!"). כאשר הגבר, מוזיקאי במקצועו, נהרג בתאונת דרכים, נותרת האישה הצעירה להתאבל, אך כמסתבר היא לא לבד. רוחו של בן זוגה מלווה אותה, מיוצגת כאמור על ידי הדימוי המגוחך-לכאורה הנ"ל, מתבוננת בה ובלתי נראית או מורגשת על ידה. הבנתם נכון: זהו סיפור בית רדוף מנקודת מבטה של הרוח.

אחרי שהיא עוזבת, רוחו נותרת, מניסה משפחה היספנית חד-הורית שנכנסה להתגורר בבית. היא אפילו מתיידדת עם רוח-בסדין הרודפת את הבית השכן, הדיאלוגים הספורים ביניהן מתבצעים ללא מילים. בהמשך היא תמצא עצמה נעה בין זמנים, לשווא מחפשת אחר האישה האהובה, ומתקשה למצוא לה מנוח.

מלנכוליה וערגה מבעד לסדין. מתוך "סיפור רפאים"

לזכות סרטו של לאורי (שב-2016 ביים גם את הגרסה החיה של "חברי הדרקון אליוט") ייאמר, שהגימיק שבמרכזו עובד – לפחות עד שלב מסוים. כלומר, עד לאותו רגע שבו הוא נדמה כפנטזיה רוחנית נוסח טרנס מאליק, עם מצלמה מרחפת ועריכה מקוטעת שמעניקים לדימויים איזושהי פיוטיות מלאכותית. יש משהו לא נעים בהתרפקותו הרומנטית של "סיפור רפאים" על המוות והאובדן, ובאופן שבו הוא מנסה להפוך את "רוח רפאים" עם פטריק סווייזי ודמי מור לסרט בעל יומרות אומנותיות.

ישנן כמה סצינות מצוינות בסרט, כמו זו שבה משתהה המצלמה על האלונקה בחדר המתים עליה שרועה גופתו המכוסה בסדין של הגבר, עד שרוחו מזדקפת ויוצאת משם. או אחרת, שבה בולסת האישה השבורה, בשוט רציף ארוך אחד, עוגת שוקולד שלמה. הצילום ביחס מסך של 1:1.33 מעניק לסרט מראה ריבועי משונה, אך להבדיל מסרטים שניצלו בחירה אומנותית זו בתבונה ("מחוץ למים", "אידה") – כאן זה נדמה כעוד הכרעה בעלת יומרה פיוטיות-עלק.

פיוטי עאלק

"סיפור רפאים" מציע אמנם יותר מהגימיק של קייסי-אפלק-מסתובב-סרט-שלם-עטוף-בסדין, אבל למעט התעוזה היצירתית, קשה לומר שמסע החיים של רוחו של המת מספק עניין ומורכבות. גם רגש של ממש אין כאן. עדיין, כדאי לנצל את ההזדמנות החוזרת, ולצפות בסרט הזה שעשוי למצוא לו אוהדים.