"הדרך שלי לשרוד את החיים היא ההומור"
אחרי שהעסק של בעלה נקלע לקשיים, והם נאלצו למכור את הבית ולהחזיר חובות, לימור סימון החליטה "לצאת לקרב" למען משפחתה. בראיון על ספרה החדש היא אומרת: "הבחירה שלי היא להביט על החיים ממקום ציני ומשעשע"
החיים של לימור סימון, אימא לשלושה ילדים (11, 16 ו-20), היו נוחים יחסית. המצב הכלכלי בבית היה טוב, היא עבדה כעיתונאית ב'ידיעות תקשורת', טסה לחו"ל מדי פעם, למדה קורסים שונים ואפילו ישנה צהריים כל יום.
אבל אז חל שינוי, והחיים התהפכו: "לפני 11 שנים הטלטל עולמנו", משחזרת סימון. "זו הייתה טלטלה כללית גדולה שתפסה אותנו בהפתעה. העסק של בעלי נקלע לקשיים כלכליים שהובילו בסופו של דבר לסגירתו. בין רגע התקבלה החלטה גורלית ששינתה לנו את החיים מהקצה לקצה. ההחלטה הייתה לסגור את העסק, להחזיר חובות לכל העולם ואישתו שכללו את כל צבעי השוק הידועים ולהתחיל מבראשית".
איך הרגשת?
"אין ספק שזאת דרמה. בעיקר כשזה תופס אותך לא מוכן, בעיקר כשזה קורה מעכשיו לעכשיו, בעיקר שזה טורף בשנייה את כל החלומות שלך. זוהי טלטלה זוגית, משפחתית ובעיקר כלכלית. הכול קרה מהר מאוד, והכול היה כאן ועכשיו. היום אני יכולה לומר שאחרי שסיימתי לקטר, לכעוס, לשפוט ולבכות, הבטתי לבעלי בירוק של העיניים ואמרתי לו - 'אני איתך'. וכך, בתוך חודש, מכרנו את הבית שלנו, את העסק, לקחנו הלוואות ויצאנו לדרך חדשה".
איך התמודדתם עם השינוי הזה?
"כזוג עם שלושה ילדים קטנים, עם מינוס גדול בבנק ותחושת פחד גדולה החלטנו שתי החלטות משמעותיות. ההחלטה הראשונה הייתה לא להחסיר מהילדים דבר, וההחלטה השנייה הייתה לראות בכך הזדמנות. למען האמת התובנה השנייה היא תובנה שהגיעה אחרי שנים, כי במצב הזה של החושך המוחלט, של בנקים, אנשי שוק שחור, של תהום גדול שנפער בין הרגליים הבנתי שיש לי שתי אפשרויות - לשבת בפינה ולבכות על מר גורלי או לצאת לקרב.
"החלטתי לצאת לקרב. לא כי רציתי, כי ידעתי שאם אני לא אצא לקרב אז כל המגדל הזה יפול. יואל היה עסוק בשיקום האגו האישי שלו ואני הייתי עסוקה במחשבות איך אני עוזרת בפרנסה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"מהמקום הזה של הרעב צמחתי. ממקום של פחד העזתי לעשות את מה שלא הייתי מעזה לו הייתי נשארת בשדה הנוחות שלי. התחלתי לעבוד כמתרגלת בבית ספר תיכון. משם פיתחתי סדנאות כתיבה לבני נוער, הלכתי ללמוד יעוץ אירגוני ואפילו הסכימו לקבל אותי בלי תואר. עבדתי שש שנים בחברות לייעוץ אסטרטגי כשדרכן העברתי השתלמויות והדרכות בחדרי מורים שרצו להוביל שינוי או לייצר ייחודיות בית ספרית.
"אני, הילדה המופרעת של בית הספר, זו שאמרו עליה שהיא פוטנציאל בלתי ממומש, עמדתי בחדרי מורים ודיברתי על פדגוגיה. בין לבין עשיתי את התואר הראשון באוניברסיטה הפתוחה וסיימתי אותו בהצטיינות.
"בנוסף, ביימתי והפקתי סרט דקומנטרי ששודר בערוץ עשר ביום הזיכרון האחרון והתחלתי לעבוד בחברת הפקות כתסריטאית ובימאית. בתוך כל זה גם המשכתי לגדל את הילדים, לתת להם את כל מה שצריך, לבשל, לנקות, לקפל גרביים, לבכות על המטלות, לטייל ולא לשכוח לבלות עם החברות".
בימים אלה יצא לאור ספרה הראשון "יומניקו" בהוצאת ניב. "הספר נולד בחופש הגדול לפני כשנה וחצי, בזמן שהייאוש היה רחוק מלהיות נוח והחום עמד כעובדה קיימת באוויר", היא מספרת. "הכול עצבן אותי באותה תקופה - הילדים, הבעל, השכנה, הכלב, החום, משרד החינוך וכו'. זה היה חופש גדול קלאסי שכולו עסק בקיטורים. התחלתי לכתוב פוסטים בפייסבוק תחת הכותרת 'יומניקו', שזה שם חיבה ל'יומני היקר'.
קראו עוד:
- אימא ל-3: "בכל גן יש הורה ששולח ילד חולה"
- ההיריון הפוטוגני של מאמנת הכושר
- אב לתאומים מלמד אותם להביע רגשות
היא כתבה על החיים שלה, על הסיפורים שקורים לכולנו, עם הרבה הומור עצמי - "כתבתי פוסטים קצרים שמגוללים רגעים מהחיים כשבסופם פנייה נרגשת לאחות הוירטואלית רבקה מבית חולים אברבנאל. זה המשיך לנושאים מגוונים כמו הבעל הלא אידיאלי שלי, מערכת החינוך, החברות שלי, אני בתוך העולם, ההורים שלי, חמותי וכו'. פתאום מצאתי את עצמי מוקפת ברשת חברתית מלאה בחברים ועוקבים, שיתופים ודרישה לעוד סיפורים".
איך נוצר הרעיון לכתוב ספר?
אחרי שנה של פוסטים בפייסבוק, אנשים ברשת, שאת רובם אני לא מכירה, התחילו לבקש שאאגד את הכול לקובץ ואוציא ספר. חשבתי שזה רעיון גרוע כי מה שתופס בפייסבוק לא תופס בספר, הכוח של הרשת הוא בדו כיווניות שלה, לא חשבתי שזה יכול לתפוס בספר.
"אחרי דין ודברים עם עצמי והסביבה החלטתי לנסות את השטח דרך גיוס המונים. זו מבחינתי הייתה הדרך לבדוק האם 'יומניקו' נדרש או שזה סתם פרגון מהרשת. אחרי מספר בירורים והתלבטויות, התקבלה ההחלטה - לצאת לדרך עם גיוס המונים. לשמחתי החברות שלי נרתמו לעניין, ואחרי שלושה שבועות גייסנו את כל הסכום".
מה המקרה הכי משעשע שכתבת עליו?
"אותי באופן אישי הכי משעשע לקרוא עד היום על ההורים שלי. נסענו בדרך חזרה מאיזו חתונה, הוריי, אחי, אחותי ואני, ושאלתי את אימא שלי בת כמה דודה שולה. היא התחילה לעשות חישובים של הגיל שלה דרך כל קרובי המשפחה. זה מאוד הצחיק אותי בזמן אמת ואיך שהגעתי הביתה כתבתי על זה. הסיפור זכה להמון תגובות ושיתופים כי נדמה לי שבכל הבתים יש מישהו, לרוב האימא, שעושה חישובי גילאים דרך אנשים אחרים.
"מצחיקים אותי גם הסיפורים על הבעל ה'אידאלי', ומצחיקה אותי ההתייחסות שלו לזה: 'עוד יחשבו שזה אמיתי', הוא נוהג לומר, והילדים עונים לו - 'זה אמיתי אבא, הכי אמיתי'. יש קטע בספר שבו אני מספרת שביקשתי ממנו למלא דלי עם מים כדי שאוכל לשטוף את הבית, ובפועל הוא מילא דלי, הניח אותו בסלון והלך. בלי סמרטוט, בלי חומר ובלי מגב, ומכאן התפתחה סאגה שלמה שנעוצה בדיון חסר משמעות בין ציפיות לבין אכזבות, בין שיח נשי לבין שיח גברי".
מה המסקנה מכל התהליך שעברת?
"אני חושבת שהדרך שלי לשרוד את החיים היא ההומור. ביום שבו למדתי ששפה יוצרת מציאות בחרתי להפוך את המציאות שלי לכזו שאני אוכל לחייך איתה גם עם מינוס בבנק. כך שהבחירה שלי היא להביט על החיים ממקום ציני ומשעשע. זה גורם לי לחיות טוב יותר, אולי עם קמטים, אבל בריא יותר, שפוי יותר, פחות כועס ופחות עצבני.
"מתברר שהחוויות שלנו דומות: בבית של כולם נשפך קולה על הריצפה אחרי שטיפה. בכל בית יש את הילד שהארון שלו תמיד פתוח וכל הבגדים על הריצפה, ויש את זה שלא זוכר באיזה יום הוא נמצא או חוזר הביתה בלי ילקוט. אין אישה שחיה בשלום עם הבעל המונח על הספה ואין חמה שלא הטריפה כלה וכו'. לכן צריך להביט לחיים בלבן של העיניים ולהוציא מהם את העוקץ, כי כל סיפור, הכי דרמתי שיש, במבט הבדיעבד הוא תמיד משעשע ומצחיק".
משפטים שאנשים אמרו לפני שהפכו להורים:
לפנייה לכתב/ת 
