בכל זאת ניצחנו, למרות הכל
הניצחון הדרמטי של מכבי תל אביב על באמברג הוא דוגמא לכך שלפעמים התוצאה חשובה יותר מהדרך. הצהובים עדיין מתבססים מדי על האינסטינקטים שלהם, אבל אם הם הצליחו לחזור למאזן חיובי למרות החיסרון של קול, בעיית העבירות של ג'קסון והדקות המוגבלות של תומאס, זה אומר עליהם הרבה. עידו אשד מסכם את המותחן הגדול בהיכל
לפעמים הניצחון חשוב יותר מהדרך. מכבי תל אביב הגיעה אתמול (ה') כבר למצב של הפסד כמעט ודאי מול באמברג, שהיה מקרב אותה לסיום העונה האירופית שלה. ללא שחקן ההתקפה החשוב שלה (נוריס קול), עם הופעה צולעת תרתי משמע של השני הכי חשוב (דשון תומאס), בעיית עבירות מטופשת של המנוע שלה (פייר ג'קסון), ועם הגנה לא מתואמת ששוב ספגה 13 שלשות ב-50 אחוזים. ולמרות כל אלה, מצאה מכבי את המשאבים כדי לנצח, והיא השתמשה בכל הכלים שהיו לה. כולל הכרוז והשופטים.
בסלאלום האחרון של ג'קסון היו צריכות להישרק עליו לפחות ארבע עבירות. אחרי שאותם שופטים שרקו לו שתי עבירות על פעולה הגנתית אחת, מהלך ששינה לגמרי את המשחק, הם נאלמו דום, כאילו נהנו מהכדרור סטייל מראדונה שלו לאורך ורוחב המגרש, ונתנו לשעון לרדת. אין חוק יתרון בכדורסל, ובסיום כל משחק שורקים את הנגיעות האלה. אחלה שיפוט ביתי.
שתי דקות לסיום, נקודה למכבי. שי סידי, בצרחות: "על הקו מספר 0, דניאל האקט" – נגד חוקי המשחק. זה גרם להאקט להחטיא את הזריקה הראשונה שלו בזמן קריטי. ההחטאה היחידה של באמברג מהקו לאורך הערב (95 אחוזים!). אם מכבי הייתה מפסידה, זה היה בסופו של דבר כי השאירה תשע נקודות על הקו. לשמחתה, לא יבחנו את זה לעומק. לא מתקנים הרבה אחרי הפסדים. אז גם סידי שותף.
אבל האירוע של המשחק, שהיה יכול להיות אירוע השנה (ולא בהקשר חיובי), היו העבירות השלישית והרביעית של ג'קסון. מכבי יצאה מחדר ההלבשה למחצית השניה באופן שונה מהרגיל. כאילו מנסה להוכיח שהיא מודעת לחולשתה ברבע השלישי. היא רצה ל-0:7 ונראתה אנרגטית ונמרצת, בניגוד למחצית הראשונה הבינונית. ואז הגיע הפאול הרגיל של ג'קסון על ריקי היקמן, ואחרי השריקה הוסיף הרכז עוד משיכת יד כדי למנוע את הסל. כששאלו אותו אחרי המשחק מה עבר לו בראש, הוא ביקש לא להגיב כי יש לו כמה קללות עסיסיות בעניין.
ואכן, יש כאן פינה בעייתית בחוקת הכדורסל. מרגע שנשרקה העבירה הראשונה, הכדור מת, וכל עבירה אחריה יכולה להיות רק טכנית או בלתי ספורטיבית. אבל לשחקן ההתקפה מוענקת המשכיות והוא יכול להמשיך בצעד וחצי לסל ולנסות לקלוע. על כך זעם ג'קסון, שבעצם רק רצה למנוע מהלך שלוש נקודות, אבל עשה זאת בצורה בוטה מדי. חצי השנייה הזו של איבוד העשתונות עלתה כל כך הרבה למכבי: ארבע זריקות עונשין לבאמברג וכדור מהצד, יציאה החוצה של השחקן הכי חשוב עם ארבע עבירות, שבירת המומנטום החיובי, והכנסתו של היקמן למשחק אחרי ששבר שיניים וקלע רק שתי נקודות עד אז. היקמן קלע שבע נקודות בהתקפה הזו, ומשם פתח את המטרייה והוסיף עוד 19 תוך שמונה דקות, בדרך ל-23 במשחק.
אבל אם יש משהו שמכבי יכולה לקחת מהמשחק הזה, חוץ מהניצחון, הוא החיפוי של שחקני הקו השני על יציאתו של ג'קסון – בעיקר ג'ון דיברתולומאו ורול. גד"ב היה על 0 עד שהחליף את ג'קסון. ופתאום, עם הבנת האחריות והעובדה שאין לו מחליף, פרש כנפיים ועף. 10 נקודות עד סוף הרבע, המון אנרגיה וביטחון, והרי כדורסל הוא יודע. רול שוב הוכיח כמה הוא קריטי למכבי ושומר עליה בתמונה, והוא גם דוגמן של כדורסל. אפשר ללמוד ממנו על תנועה עם כדור וללא כדור, ושימוש בגוף לא אתלטי באופן מאוד מדויק. העייפות שלו (33 דקות) הביאה אותו לטעות אחת של זריקה גרועה מבחוץ לקראת הסיום. ולכן שוב נזכיר, שניהול דקות המשחק שלו על ידי גודספאחיה קריטי להצלחת מכבי.
מילה אחת חשובה על בולדן, שממשיך לגוון את המשחק שלו, סיים מתפרצות, קלע שלשות, ושוב סיים עם דאבל-דאבל. אבל להחטיא את כל חמש הזריקות שלך מהקו? מאמן לא יכול לסמוך על שחקן כזה בדקות הסיום. ולאבד ארבעה כדורים במחצית אחת? אמנם גדולי המוסרים בתולדות המשחק היו גם גדולי המאבדים (בין מובילי האיבודים בהיסטוריה של ה-NBA: ג'ון סטוקטון, ג'ייסון קיד, סטיב נאש). אבל רק שלושה אסיסטים על ארבעה איבודים, ו-0 אחוז מהקו, דורשים יותר ריכוז.
בראיון לקראת המשחק אמר אנדראה טרינקיירי: "יש לי את העבודה הכי טובה בעולם. להפוך את האינסטינקט לרציונל". זו בעצם מהות עבודת עבודת המאמן. לקחת את מה ששחקנים עושים מתוך התשוקה והידע שלהם, ולהכניס את זה לתוך מסגרת מובנית עם חוקים, תחת תכנית ידועה לכולם. גם ספאחיה הודה בסיום שבאמברג משחקת טוב יותר. כלומר נמצאת בשלב מתקדם יותר של הרציונל. בשלב כל כך מתקדם של העונה, מכבי עדיין מתבססת יותר מדי על האינסטינקט. היא מאוד ממושמעת, אבל לא בנתה לה עדיין את הרגלי הפעולה, ונראה כאילו היא עדיין מחפשת את עצמה ומגלה על עצמה דברים חדשים.
בעיקר אמורים הדברים על ההגנה, שהתקבעה במהלך העונה ונשארה אנמית ולא מתוחכמת. היא שוגה הרבה, בעיקר בכל מה שקשור לשלשות של הקבוצה היריבה, ולא מתאימה את עצמה ליריבה במהלך המשחק. היא כבר אמורה כבר לדעת מה החוזקות שלה, וללכת עליהן. אבל נראה שגם ההחלטות בהתקפה נלקחות רק בהתאם לסיטואציה ולא מוכוונות מראש. הניצחון הזה מבטיח שמכבי תילחם כנראה עד הסוף על כרטיס לפלייאוף. אבל הוא גם מראה שיש לה עדיין דרך ארוכה לעבור בבניית הרציונל שלה.
לפנייה לכתב/ת 
