להיות כמו סין: השינוי השקט שעוברת איראן
רוחאני רוצה לייצר מדינה עם אליטה אידיאולוגית ששולטת שלטון סמכותני, שומרת על כוחה, אך קשובה לאזרחים ומעניקה להם מידה לא מבוטלת של שליטה בחייהם, במיוחד הכלכליים. איך זה ישפיע על היחס לישראל?
נשיא איראן, חסן רוחאני, הודיע בימים האחרונים על הסרת החסימות מעל לשירות המסרים המיידיים "טלגרם", השירות הפופולרי ביותר באיראן. לצד הסרת החסימות, הגיב רוחאני להודעתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בעניין הסכם הגרעין. טראמפ, כזכור, הודיע שזו הפעם האחרונה שבה הוא מוותר על סנקציות ושבפעם הבאה שבה יידרש להחליט, תפרוש ארה"ב מן ההסכם אם זה לא ישונה. רוחאני הבהיר בנאומו שהודעתו של טראמפ מעידה על כישלון הניסיונות האמריקניים לשבש את ההסכם והבהיר שמדובר בניצחון ארוך טווח של איראן.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
גם הסרת החסימות וגם ההודעה המדינית הן חלק מן השינוי העמוק שרוחאני מתחיל להתניע באיראן. השינוי הזה איננו בוטה או מיידי. הוא מתהווה ומרחיק ראות, והוא חמקמק במיוחד עבורנו כאן בישראל. יש שתי סיבות לחמקמקות הזו. ראשית, בין איראן לבין ישראל שוררת עוינות גדולה שמלווה בהצהרות לוחמניות.
כשישראלים שומעים מדובר איראני רשמי שעתידה של ישראל הוא להיעלם, העין והאוזן הישראליות לא פנויות להערכת שינוי מתהווה. תשומת הלב מושקעת באיום המיידי, ובמקרה הטוב בהערכה של עוצמותיו וחולשותיו. הסיבה השנייה לכך שהשינוי באיראן חמקמק עבור עיניים ישראליות נוגעת לכך שמדובר בשינוי שההגיון והמעשה שלו דתיים.
באיראן כל עמדה פוליטית רשמית היא גם דתית
דתיות בישראל היא עניין למאבק פוליטי. כל צד במאבק - חילונים, חרדים, דתיים לאומיים ואחרים - מוכן לקבל רק את גרסתו שלו ליחסים בין דת ומדינה. באיראן האיסלאמית לא יכולה להיות עמדה פוליטית רשמית שאיננה דתית. כך נוצר רצף של עמדות - משמאל עמוק ועד ימין עצבני - שחיות בעימות, אבל גם בשיתוף פעולה. כשכולם דתיים אי אפשר לשבור את הכלים או לעסוק במשחק סכום אפס.
אפשר לחשוב על איראן כעל חברה אורתודוקסית. בחברה כזו תמיד יש מתח בין האדוקים, אלה שכוחם בנאמנותם ללא פשרות לכללים ברורים, ובין כאלה שמחויבים לכללי היסוד, אבל גם סבורים ששינוי מתמיד, איטי ושמרני ככל שיהיה, הוא תכונת יסוד של חיים אמוניים. בישראל הוויכוח הזה מתנהל רק בתוך המגזרים הדתיים המובהקים. הקולות האורתודוקסיים שמחויבים מחד ומשתנים מאידך כמעט ולא נשמעים ברמה הפוליטית הלאומית. שומעים את הנוקשים, את אלה שלא יוותרו על קוצו של יוד.
ביחד עם אירופה וסין ונגד טראמפ
רוחאני מבקש לייצר באיראן מדינה שמזכירה מאוד את המודל הסיני. למדינה כזו יש כללי יסוד ברורים ובעיקר אליטה אידיאולוגית ששולטת במדינה שלטון סמכותני. האליטה הזו שומרת בקפידה על כוחה, אבל קשובה לאזרחי המדינה ומעניקה להם מידה לא מבוטלת של שליטה בחייהם, במיוחד הכלכליים. מדינה כזו מבקשת להרחיב את השפעתה על הסביבה, אך היא עושה זאת בעיקר באמצעים "רכים" ולא בעימותים מזוינים.
החזון האורתודוקסי הדינמי הזה הוא מה שרוחאני מבקש לשדר כלפי פנים וכלפי חוץ. כשהוא מסיר את החסימות על "טלגרם" הוא מבהיר לאזרחיו שהוא איננו חושש מהם ושהוא והם חולקים אינטרסים משותפים. כשהוא מודיע על כישלונו של טראמפ הוא משדר למדינות אירופה ולסין שחתומות על הסכם הגרעין שהוא ניצב איתן, נגד המדיניות האמריקנית. בינתיים זה עובד.
את ההפגנות באיראן יזמו, ככל הנראה, מתנגדיו של רוחאני על מנת לערער את מעמדו. תוך יום-יומיים עברו המפגינים לביקורת בוטה כלפי המחנה האדוק והלא-מתפשר, אבל לא כלפי רוחאני. מדינות העולם, אפילו ארה"ב, גינו את תגובת "המשטר", אבל נמנעו מלבקר את אנשיו של רוחאני. האופק שרוחאני מציב לרפובליקה האיסלאמית נראה לרוב אזרחיה יציב ויעיל, וכך גם למרבית מדינות העולם. רוחאני ממצב את עצמו כמועמד הברור לרשת את המנהיג העליון עלי חמינאי, ולא בעימות בין "שמרנים" ל-"מתונים" אלא בהסכמה על "הדרך השלישית" שלו.
כשישראל שוקלת את התנהלותה באזור, היא לא יכולה להישאר אדישה לאיום האיראני בעת הזאת. אבל אם ישראל חפצת חיים במזרח התיכון, עליה לשקול גם את פניו בעוד חמש ועשר שנים. איראן תחת רוחאני לא צפויה להיות אוהבת ישראל, אבל אפשר להניח שהיא עשויה להוריד את מפלס העוינות הפעיל. אדישות לשינוי שמתחיל להתרחש עכשו באיראן היא משכון העתיד על חשבון ההווה.
ד"ר אורי גולדברג הוא מומחה לתיאולוגיה פוליטית בעולם השיעי מן המרכז הבינתחומי בהרצליה ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
