הגננת שרקדה בבית חולים למען ילדים
כשלידר דיין חלתה בסרטן, היה ברור לגננת שלה שהיא תמשיך למלא את תפקידה, וכך נשמר ביניהן הקשר עד הרגע שהיא נפטרה. כדי לעשות מעשה לזכרה - הגננת החליטה לרקוד פלאש מוב בבית החולים שניידר ולשבור את השגרה של הילדים לכמה דקות. "מלידר למדתי לשמוח גם כשקשה"
כשליאת לפקוביץ (38), גננת מפתח תקווה, רקדה בלובי של המרכז הרפואי שניידר ריקוד המוני (flash-mob) יחד עם 50 רקדניות, מעטים ידעו מה הסיבה לכך. "הכול התחיל לפני שבע שנים", מספרת לפקוביץ. "הגיעה לגן שבו עבדתי ילדה מתוקה בשם לידר דיין, בת שנה ושלושה חודשים. כבר מיומה הראשון נוצר בינינו חיבור חזק. כעבור שלושה חודשים בגן התגלתה בגופה הקטן של לידר מפלצת - מחלת הסרטן".
לידר הוצאה מהגן ואושפזה בבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה ולפקוביץ ביקרה אותה כל שבוע. "לאחר ביקורי הראשון אצל לידר חשתי עצב עמוק, פחד, חרדה ועוד כל מיני תחושות מבהילות וקשות", היא מספרת. "מתוך המקום הנמוך הזה החלטתי שאני לא מאפשרת לעצמי להישבר, אלא להבין שמוטלת עליי כאן אחריות גדולה ותפקיד שעליי למלא. החלטתי שאני אמשיך להיות הגננת של לידר ואשמור כמה שיותר על שגרה בין גננת לילדה".
מדי שבוע הן נפגשו בבית החולים או בבית. "שיחקתי איתה, הכנו עבודות יצירה יחד, צחקנו, האכלתי אותה, קילחתי אותה, השכבתי אותה לישון וסיפרתי לה סיפורים. לידר הייתה ילדה מאוד מיוחדת, כזו שלא פוגשים כל יום. היא הייתה בוגרת לגילה - מפטפטת בלי הפסקה, חכמה ובעלת עיניים מדברות שאי אפשר לשכוח אותן.
"במשך כל תקופת המחלה לידר הייתה שמחה, גם ברגעים הקשים. החיוך שלה האיר הכול. לכל תרופה, מכשיר ובדיקה היא המציאה שם והפכה למשחק. היא הייתה מלאת אופטימיות ונתנה לכל מי שסבב אותה המון כוח ואמונה להתמודד יחד איתה. לפעמים אנחנו שכחנו שאנחנו צריכים לתת לה כוח. לצערי, אחרי כשנה שבה לידר נלחמה כמו לביאה וגיבורה אמיתית, היא נפטרה והרגשתי כאב עצום".
קראו עוד:
לא רק הגננת: 7 דברים חשובים לבחירת גן
הורים, השינוי שיעשה לכם חיים קלים יותר
איך התמודדת עם האובדן?
"לא האמנתי שזה קרה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. החלטתי שאני מפסיקה לרצות אחרים ומתחילה לקחת סיכונים, ונלחמת על המטרות, השאיפות והחלומות שלי. החיים באמת קצרים וזו לא קלישאה. מלידר קיבלתי את הכוח ללכת על מה שאני רוצה ובגדול. להאמין, לשמוח גם כשקשה ולהמשיך להיות אופטימית בכל רגע נתון. מכאן נולדה הדמות 'לולה לבקושניץ' - סבתא בלי ברקסים, שאותה אני מגלמת".
במקביל לעבודתה כגננת, לפקוביץ מתכננת להתחיל להופיע עם הדמות החדשה ובקיץ כבר העלתה סדרת רשת לילדים.
למה בחרת דווקא בדמות של סבתא?
"סבתות בדרך כלל מקבלות את הנכדים שלהן כמו שהם, לטוב ולרע, ללא שיפוטיות וביקורת. החלום שלי הוא להיות הקול הפנימי של הילדים שיגיד להם תמיד להיות מי שהם, לעוף על החסרונות שלהם ולאהוב את עצמם. שהחברה תתאים את עצמה למי שהם ולא שהם יתאימו את עצמם לחברה".
כאמור, לפקוביץ יזמה את הריקוד בלובי של בית החולים שניידר לזכרה של לידר והופיע בו כ"סבתא לולה". השיר הנבחר היה "חיוכים" בביצועה של חוה אלברשטיין שנתנה את ברכתה. "השיר הזה תמיד מעלה בי חיוך ומזכיר לי לא לקמץ בחיוכים ולשמוח, ואין לי ספק שהוא העלה חיוכים על פניהם של הילדים וההורים".
לדבריה, המטרה הייתה לשבור את שגרת בית החולים: "פלאש מוב גורם לאנשים להציף רגשות של שמחה, להט והתפעלות. רציתי שרגשות אלו ישברו את השגרה של הבדיקות והטיפולים ויעניקו להם שלוש דקות של הנאה מטריפה. הפלאש מוב הוא עוד דרך שלי להנציח את דרכה של לידר - לחייך והרבה".
לפנייה לכתב/ת 
