הלוחם
הוא נדקר בידו כשעבד כמאבטח, עבר ניתוח בעמוד השדרה - אבל שום דבר לא עוצר את חיים גוזלי. בגיל 44, לוחם ה-MMA מבת-ים יעלה בשבת לקרב ב"פורום" בלוס-אנג'לס, ומבטיח: "אפרוס את דגל ישראל על כתפיי כמו טלית"
גוזלי הוא אחד הלוחמים המבוגרים ביותר בענף, אבל המחשבה על פרישה לא עוברת לרגע בראשו. גם הפציעות התכופות והכאבים ביד שאילצו אותו לעבור חמישה ניתוחים לאחר שנדקר לא משנים עבורו את התמונה. "כל עוד אני מצליח להילחם והגוף עומד בזה - אני ממשיך", הוא אומר בראיון ל"ידיעות אחרונות". "כשאני עולה לזירה אני מפוצץ באדרנלין, כך שאני לא מרגיש כאב".
מגיל שש הוא מתאמן באמנויות הלחימה: התחיל בקראטה, עבר לג'יו-ג'יטסו ומשם ל-MMA (אמנויות לחימה משולבות). כבר 20 שנה הוא משתתף בתחרויות בינלאומיות, ובכל מקום על הגלובוס מקפיד להתעטף בדגל ישראל. הרבה פעמים הוא מתקבל בקריאות עידוד, אך היו גם לא מעט מקרים בהם ספג נאצות ויריקות. "אני גאה בזה שאני ישראלי, לא מזיז לי מה אומרים", מעיד גוזלי, "בסוף הקרב אני פורס את הדגל על כתפיי, כמו טלית, כדי שכולם יראו כחול ולבן בעיניים. אף אחד, לעולם, לא יגרום לי להוריד את הראש".
והיו גם כאלה שהעדיפו להימנע מקרבות מולו, ולא על רקע מקצועי. "אפילו לא ידעתי שיש לי קרב מול טורקי", מספר הלוחם הישראלי. "פתאום, על הפודיום, ראיתי מישהו עם דגל טורקיה שסיים במקום השלישי. צעקתי מהר שיזרקו לי דגל ישראל גדול, התעטפתי בו, והוא עמד שם עם הדגל הטורקי הקטן שלו. מצד שני, הזמינו אותי לתחרויות באבו-דאבי, ואפילו מוניתי להיות נציג הארגון בישראל. העמותה בארץ רשומה על השם אבו-דאבי, ומאות לוחמים מגיעים אליה מכל המדינה".
גוזלי הספיק לזכות בשתי מדליות זהב באליפויות אירופה, שתי מדליות זהב באליפות צפון אמריקה, שתי מדליות זהב באליפות פאן-אמריקה ומדליית זהב בסבב אליפות העולם. ב-2016 השתתף באליפות מינכן הפתוחה, במקום בו נרצחו י"א ספורטאי המשלחת האולימפית הישראלית, וזכה יחד עם בנו אביב (17) בשתי מדליות זהב. "מיותר לספר איזו התרגשות הייתה שם".
כמעט משותק
הקרבות התכופים עשו את שלהם. לפני שנתיים גוזלי מצא את עצמו מרותק לכיסא גלגלים וחשב שהקריירה שלו נגמרה. "הייתה לי פריצת דיסק, כמעט חודשיים לא יכולתי ללכת מרוב כאבים", הוא משחזר. "חשבתי שגמרתי את החיים שלי, מבחינתי זה היה הסוף. הרופאים לא התייחסו לזה ברצינות ואמרו לי: 'אין לך שום דבר, נתפס לך הגב'. הסברתי להם שיש לי כאבים מטורפים, והמצב באמת הלך והידרדר.
"בסוף עשיתי צילומים באופן פרטי והלכתי לרופא אחד, שמיד אמר: 'תפתחו את חדר הניתוח דחוף או שהבחור הזה יהפוך לנכה. לפני שנכנסתי החתימו אותי על טופס שאני מודע לכך שכתוצאה מהניתוח אולי אהפוך למשותק. חתמתי, לא הייתה לי ברירה. עברתי ניתוח בעמוד השדרה, וחודשיים לאחר מכן כבר השתתפתי באליפות העולם. הרופא לא רצה שאמשיך להתחרות, אבל אני לא יכול להפסיק. אני לא זמר, אני לוחם, לוקח את הסיכון עד הסוף".
ביוני אשתקד השתתף גוזלי בקרב במדיסון סקוור גארדן לעיני יותר מ-12 אלף צופים, ששודר בלא פחות מ-149 מדינות. מאות מיליוני צופים ראו את ההפסד שלו לראיין קוטור האמריקאי, הצעיר ממנו בעשר שנים. "זה היה מרגש מאוד. במקום הזה נלחמו אגדות כמו מוחמד עלי, מייק טייסון, רוקי מרציאנו - ואני, מבת-ים. זה היה רגע שיא בקריירה שלי, למרות שהפסדתי. החזקתי מעמד יפה והפסדתי רק בנקודות. נפגעתי בבעיטות לרגליים וספגתי גם ברך לפנים שריסקה לי את האף. בדרך כלל אחרי הקרבות לא משחררים הביתה, אלא שולחים לבדיקות בבית חולים. התברר שחתיכה מהסחוס שלי נקרעה ונתקעה במחיצות. הייתי שבוע עם מורפיום לשיכוך הכאבים. קיבלתי מאות, אולי אלפי, הודעות מאנשים שסיפרו שאני מהווה עבורם מודל חיקוי ומקור השראה".
בנובמבר האחרון חש גוזלי מחויבות לקהל הישראלי שלו. לעיני 9,000 צופים שמילאו את היכל מנורה מבטחים הוא הכניע תוך 45 שניות את ארסן פייטוביץ' האוקראיני, שצעיר ממנו ב-20 שנה.
"שברתי את כל המוסכמות"
מלבד הפציעות הקשות בזירה הייתה גם אחת לא ממש מתוכננת, בזמן שעבד כמאבטח במועדון בתל אביב. "זה קרה ב-2005", משחזר גוזלי, "מישהו דקר אותי בכף היד, בדיוק במרכז העצבים. הגעתי לבית החולים וולפסון ועברתי כמה ניתוחים שהצילו את ידי, אבל עד היום אני לא מרגיש אותה כמו פעם. הדקירה הזאת עצרה לי את הקריירה לחמש-שש שנים, אבל לא נשברתי. כספורטאי שברתי את כל המוסכמות והוכחתי שגם גבר בגילי יכול להמשיך להילחם בספורטאים צעירים ממנו בהרבה".
רעייתו אירנה תמכה לחלוטין בחזרתו לקרבות ומסבירה: "בזירה יש שופט ויש חוקים, זה לא שאני שולחת אותו למלחמת העולם. זה נותן לו מוטיבציה לספק השראה לאחרים ולהעביר
מסר - 'תראו, נפלתי, קמתי והמשכתי. גם אתם יכולים'".
גוזלי יודע שאם היה מתגורר בארה"ב, הוא יכול היה להפוך למיליונר כמו רבים אחרים במקצוע שלו. "אני לא נמצא במקצוע הזה בשביל הכסף", הוא אומר, "היו תקופות בחיי שהייתי מוכן לשלם לארגון כדי שיאפשרו לי להשתתף בקרבות, והנה, לא רק שהיום מבקשים ממני להצטרף לתחרויות - אני זה שמארגן את הקרבות בארץ".
אז פרישה בכלל לא על הפרק?
"בשנה שעברה, כש'בלאטור' (הארגון השני בחשיבותו אחרי ה-UFC - א"א) הציעו לי לקיים את הקרב בתל אביב, אמרתי לעצמי: 'טוב, אעשה קרב אחרון ואפרוש. בסוף ניצחתי תוך דקה וחצי והחלטתי - אני לא פורש. מה האופציה שלי? לעבוד באיזה מפעל כל יום ולחזור הביתה? בשלב הזה אני לא מחליף את הזירה בשום דבר אחר".
לפנייה לכתב/ת 
