סודות ממחילת הארנב: הילדות שלואיס קרול אהב במיוחד
מריון, אגנס, אנני, ביאטריס וכמובן אליס לידל - כולן היו ילדות, ולכולן נשמר מקום מיוחד בלבו של מחבר "אליס בארץ הפלאות" לואיס קרול. אך האם לקשריהם היה אופי מיני? 120 שנה לאחר מותו, חזרנו אל מערכות היחסים שניהל סופר הילדים המוכר עם חברותיו הקטנות, אל המכתבים שנהג לשלוח אליהן, ואל מה שלפי התבטאויות שונות שלו - היה התשוקה האמיתית בחייו
לפני עשר שנים נמצא מכתב אבוד שכתב לואיס קרול לאליס לידל מעט לפני שהתחתנה. קרול הכיר את אליס מאז שהייתה ילדה קטנה. השניים היו בקשר קרוב, במסגרתו הוא צייר וצילם אותה, וגם כתב לה מכתבים. אך בעוד שלאחר שקרול הלך לעולמו היקף מרשים של המכתבים שכתב לאורך חייו פורסם, מרבית התכתבויותיו עם אליס לא נכללו בו ונעלמו. יחד איתן נמחו גם חלקים רחבים מיומנו הנוגעים לילדה, המזוהה עם "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", היצירה שהפכה את צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון - מתמטיקאי מאוקספורד שנהנה מחידודי לשון וצילום בשעות הפנאי - לאחד מגדולי סופרי הילדים אי פעם.
"מה גברת לויד חשבה לעצמה כשאמרה דברים כאלה עליי", כותב קרול לאליס באותו מכתב שמתוארך ל-1880. "היא לבטח שמה לב שאני מחבב ילדים ואמרה לעצמה במקום 'כמה' מדובר ב'כולם', במקום 'בנות' מדובר ב'בנים' ובמקום 'עשר' מדובר ב'שניים'. סוג כזה של הגזמה הוא לחלוטין חסר שחר... האמיני לי".
גם אם נניח בצד את הרכילות הספציפית שבה מדובר, שללא חומר נוסף אין דרך לשחזרה - הספקולציות על טיב היחסים בין קרול ולידל מפורטות וידועות. רבים ניסו להראות שתקופת הנתק בין הסופר לחברתו הצעירה ומשפחתה, שנמשכה כמה חודשים לאחר שמלאו לאליס 11, הייתה קשורה ברצונו של קרול לשאת אותה לאישה. בכך מנמקים לא מעט ביוגרפים את העמודים מיומנו של קרול אודות אותה תקופה, שנקרעו ממחברותיו על ידי קרוביו לאחר מותו, כמו גם המכתבים המוקדמים ששלח ללידל ואימה דאגה להשמיד.
האם למערכות היחסים של קרול והילדות הרבות שהיו יקרות ללבו היה גם אופי מיני? השאלה הזו, שכאמור העסיקה רבים בעבר, נותרה ללא מענה. בתקופה שבה נשמעים עוד ועוד סיפורים שהושתקו, כשרק לפני כמה ימים נחשפו גילויים אודות המורה הנערץ מתיכון "תלמה ילין" שביצע עבירות מין בתלמידיו, קל לדמיין כיצד במידה ודברים התרחשו, הם נשמרו בסוד. אולם בשבוע שבו מציינים 120 שנה למותו של קרול, לא בטוח עוד כמה משמעות יש לאותו סוד. מה שכן מעניין לתת עליו את הדעת בחלק הזה בביוגרפיה שלו, הוא יחסו המאוהב, מסוקרן, מלא ההומור ושופע הסבלנות לילדות הרבות שהיה איתן בקשר. העניין הזה משתקף במכתביו, כמו גם בצילומים, שעל פי התבטאויות שונות שלו, היו התשוקה האמיתית בחייו - יותר ממתמטיקה וספרות.
מריון ריצ'רדס - 8 בפברואר, 1886
את מריון ריצ'רדס, כך מבאר מורטון נ. כהן, עורך אסופת "המכתבים של לואיס קרול" (1979), פגש הסופר לראשונה כשהייתה בת ארבע ונשלחה על ידי אימה ללמוד אצלו. חמש שנים מוקדם יותר הוא כתב ביומנו: "בבוקר הלכתי לאורך החוף (באיסטבורן) עד הסלעים, והתחברתי עם ילדה קטנה ונאה ששמה מריון ריצ'רדס". קרול פגש בה עוד כמה פעמים לאחר מכן ונהג לקחת אותה לכנסייה ולספר לה סיפורים. הוא שמר איתה על קשר באמצעות מכתבים שנים רבות לאחר אותה פגישה.
מריון יקירתי,
באם תפיקי תענוג רב מהמבדה שבספר הקטן הזה, או כאב מהבעיות שבו; באם תחושי סיפוק על שחברך הוותיק עוד זוכר אותך, או חוסר נחת מכך שעתה הוא כבר הספיק לשכוח את טעמך ושלח לך ספר במקום עוגה - זו, או אלה, שאלה, או שאלות, שלתחושתי אי אפשר להכריע לגביהן. למעשה, עכשיו כשאני חושב על זה, האם אנחנו מכריעים לגבי שאלות, בכלל? אנחנו מכריעים על תשובות, ללא ספק; אבל בוודאי השאלות מכריעות לגבינו? זהו הכלב, את יודעת, שמכשכש בזנב - לא הזנב שמכשכש בכלב. השאלה "האם אי פעם אראה את מריון שוב?" מכריעה בשבילי תשובה - "סביר שלא: היא נמצאת בבית הספר במשך רוב הזמן שלך באיסטבורן; ואת זמן החופשה הקצר שלה היא מעבירה אצל קרוביה בכפר". והשאלה "איך היא תהיה אם אי פעם אפגוש אותה שוב?" מכריעה עבורי את התשובה "היא תהיה ענקית בגובהה, ומבשרת נוקשות, וכה מלומדת שחוכמתם המצטברת של שלושה פרופסורים רגילים מאוקספורד תחוויר לעומתה!" אז אני נותר (מעט מצומרר מהחוצפה בה אני נוקט בחתימתי כך את שמי) - חברך האוהב, צ'ארלס ל. דודג'סון.
אגנס האל - 30 באפריל, 1881
קרול היה ביחסים קרובים עם כל משפחתה של אגנס האל, אך אותה אהב במיוחד וכתב לה מכתבים רבים. על פגישתם הראשונה בזמן שהמשפחה הייתה בחופשה באיסטבורן, הוא כותב ביומנו ב-20 באוגוסט 1877: "נדמה שיכולתי, אם הייתי רוצה, להתחבר עם ילדים חדשים נחמדים בכל יום! הבוקר הוספתי לרשימה את מר האל, אשתו ומשפחתו (ארבע ילדות וילד שלא ראיתי)". קרול הוזמן אל המשפחה בימים שלאחר מכן וזמן קצר מאוחר יותר צייר את אגנס על חוף הים. הוא שמר איתה על קשר וביקר את המשפחה בלונדון. ב-3 באוקטובר אותה שנה הוא כותב ביומנו על סעודה בחברתם: "הילדים היו טעימים מתמיד". את המכתב הבא, שהוא פותח וסוגר בצורה שחורגת מכללי הכתיבה השמרניים בתקופה הויקטוריאנית, הוא מסביר בטענה שאין זה משנה כלל איך מתחילים או מסיימים מכתב ולאחר מכן ממשיך את דבריו כך:
עכביש נתעב,
...בכל יום שתבחרי לבקר, לבדך (אני חושב שאני רואה אותך עושה את זה!) רק כדי לשעשע את עצמך עם ספריי, או עם צילומים, או אורגנית, בזמן שאני ממשיך עם עבודתי, אבל שומר עין אחת עלייך לוודא שאינך עושה שום תעלול - כן, לא יפריע לי שתקראי כמה שורות ממנו (אחד מספריי - ג"ש), עם עין אחת, ועם השנייה בכל זמן, קורנת בהכרת תודה, אליי.
שלך בבוז נצחי,
צ'. ל. ד.
אגנס יוז - 1871
המכתב הבא נשלח לאגנס יוז ככל הנראה כשהייתה בת עשר. קרול היה מיודד עם משפחת יוז מאז שנות השישים. הוא נותר בקשר עם אגנס במשך שנים וצילם אותה בכמה הזדמנויות שונות.
אגנס יקירתי,
עצלנית שכמוך! מה? אני צריך לחתוך את הנשיקות בעצמי? בהחלט, אין לי כל כוונה לקחת על עצמי את הצרה שבעשיית דבר שכזה! אבל אסביר לך איך לעשות את זה. תחילה עלייך לקחת ארבע מהנשיקות - וזה מזכיר לי דבר מאוד משונה שקרה לי בשעה ארבע וחצי אתמול. שלושה אורחים הגיעו ודפקו על הדלת שלי, מתחננים שאתן להם להיכנס. וכשפתחתי את הדלת, מי את חושבת שהם היו? לעולם לא תנחשי. ובכן, הם היו שלושה חתולים! ...לקחתי את הדבר הראשון שיכולתי להניח עליו את ידיי (ובמקרה היה המערוך) וחבטתי בכולם עד שהפכו דקים כמו פנקייקס! "אם תבואו לדפוק בדלתי", אמרתי, "אני אבוא לדפוק על ראשיכם". זה רק היה הוגן, לא כן?
שלך בחיבה,
לואיס קרול
אנני רוג'רס - 1867
אנני רוג'רס הייתה בתו של חבר של קרול, פרופסור שלימד כמוהו באוקספורד. את הצילומים של אנני ביום הולדתה השביעי קרול סיכם ביומנו בתור "הצלחה כבירה". את המכתב הזה הוא שלח לה ככל הנראה כשהייתה בת 11.
אנני יקירתי,
זה בהחלט איום ונורא. אין לך מושג אודות האבל שבו אני שרוי בזמן שאני כותב. אני חייב להשתמש במטריה על מנת לקוות את הדמעות שלא יזלו מטה אל הנייר. האם באת אתמול כדי להצטלם? והאם כעסת מאוד? למה לא הייתי שם? ובכן, העניין היה כזה - יצאתי להליכה עם ביבקינס, חברי היקר ביבקינס - הלכנו מיילים רבים הרחק מאוקספורד - בין חמישים למאה. כשחצינו עדר של כבשים, מחשבה עברה בראשי ואמרתי ברצינות, "דובקינס, מה השעה?" "שלוש", אמר פיפקינס, מופתע מאורחותיי. דמעות החלו להרטיב את לחיי. "זו ה-שעה", אמרתי. "אמור לי, אמור לי הופקינס, איזה יום זה?" "ובכן, שני, כמובן", אמר לופקינס. "אם כן זה ה-יום!" נאנחתי. ייללתי. צרחתי. הכבשים התקהלו סביבי ושפשפו את אפיהם מלאי החיבה בזה שלי. "מופקינס!" אמרתי, "אתה חברי הותיק ביותר. אל תוליך אותי שולל, נופקינס! איזה שנה זו?" "ובכן, אני חושב שזה 1867", אמר פיפקינס. "אם כן זו ה-שנה!" צעקתי, כה חזק שטפקינס התעלף. הכל נגמר: הובלתי הביתה בעגלה, מטופל על ידי וופקינס המסור, בכמה חתיכות.
לאחר שאתאושש קצת מהשוק, ואנוח באזור החוף למשך כמה חודשים, אתקשר ואקבע יום אחר לצילומים. אני חלש מדי מכדי לכתוב את זה בעצמי, אז זופקינס כותב את המכתב הזה במקומי.
חברך האומלל,
לואיס קרול
ביאטריס האץ' - 13 בנובמבר, 1873
למכתב הבא קרול צירף בובת שעווה בשם אליס שנוצרה בהשראת הספרים. בירדי הוא הכינוי לביאטריס האץ', בתם של חבריו הקרובים והוותיקים של קרול. הוא ביקר בביתם פעמים רבות וצילם אותה ואת אחיה, כפי שניתן להבין מהמכתב, כמה פעמים.
בירדי יקירתי,
פגשתי אותה ממש מחוץ לשערי כנסיית טום, הולכת בנוקשות רבה, ואני חושב שהיא ניסתה למצוא את דרכה לחדרי. אז אמרתי, "למה באת לפה בלי בירדי?" והיא השיבה, "בירדי נעלמה! ואמילי נעלמה! ומייבל לא נחמדה אליי!" ושתי דמעות שעווה ירדו אל לחייה. ובכן, כמה טפשי מצדי! עוד לא אמרתי לך מי זו הייתה עד עכשיו! זו הייתה הבובה החדשה שלך. שמחתי מאוד לפגוש אותה, ולקחתי אותה לחדרי ונתתי לה כמה גפרורים לאכול, וכוס נחמדה של שעווה נמסה לשתות, שכן המסכנה הקטנה הייתה מאוד רעבה וצמאה אחרי ההליכה הארוכה שלה. אז אמרתי "בואי ושבי ליד האש וננהל שיחה נינוחה". "הו, לא! לא!" היא אמרה. "הייתי מאוד מעדיפה שלא! אתה יודע שאני נמסה ממש בקלות!" והיא הרשתה לי לקחת אותה לצד השני של החדר, איפה שהיה מאוד קר. אז היא ישבה על ברכיי וייבשה עצמה עם מנקה עטים, שכן היא אמרה שהיא מפחדת שקצה האף שלה יימס.
"אל תכעסי לגבי זה", אמרתי, "אבל עזרי לי בזה: אני מתכוון לתת צילום לבירדי ולכל אחד מהילדים האחרים - מה שיבחרו. איזה את חושבת שתבחר בירדי?" "אני לא יודעת", אמרה הבובה: "כדאי שתשאל אותה".
אז לקחתי אותה הביתה בכרכרה מפוארת וכעת היא בידייך. איזה מהם תאהבי? ארתור בתור קופידון? או ארתור וווילפרד יחד? או את ואת'ל כילדות קבצניות? או את'ל עומדת על קופסה? או אחת רק שלך?
חברך הנרגש,
לואיס קרול
אליס לידל, 1 במרס, 1885
במכתב השלם המוקדם ביותר שנותר מהתכתבויותיהם של קרול ואליס (להוציא את זה שהוזכר בפתיחה), מה-21 בדצמבר 1883, הוא פונה אליה בשם משפחתו של בעלה, הרגריבס, וכותב בין השאר: "אולי היום הקצר בשנה הוא לא הזמן הטוב ביותר להיזכר באחרי צהריים קיציים, ארוכים וחלומיים של תקופה עתיקה: אבל בכל מקרה אם קבלת הספר הזה תסב לך חצי מההנאה שאני חש מלשלוח אותו, זו תהיה בהחלט הצלחה". הוא צירף אל המכתב את ספרו "?Rhyme? and Reason", על פי קטע ביומן שלו, שכתב כמה ימים לפני כן: "לזכר ימים שעברו, אני רוצה לשלוח עותק של הספר שלי למישהי שללא חסותה, עלול הייתי לא לכתוב כלל". מערכת היחסים המורכבת בין השניים מורגשת גם במכתב הבא.
גברת הרגריבס יקירתי,
אני מניח שזה ישמע לך כמעט כמו קול מהמתים, אחרי שנים רבות כל כך של שתיקה - ובכל זאת הזמן הזה לא שינה דבר, ובקלות עולים בתודעתי זכרונות זכים אודות הימים
שבהם כן תקשרנו. אני מתחיל להרגיש את משמעות הגיל ובוגדנותו של הזיכרון בנוגע למה שאירע לאחרונה ולחברים חדשים שאני רוכש (למשל, לפני כמה שבועות, הכרתי עלמה צעירה בת 12 וטיילנו יחד. כעת אני לא יכול לזכור אף לא אחד משמותיה!). אבל תמונה נפשית חיה מתמיד יש לי של מי שהייתה, למשך שנים כה רבות, הילדה-חברה האידיאלית שלי. היו לי המוני ילדים-חברים מאז הזמן איתך, אבל כולם תפסו מקום שונה.
על כל פנים, לא התחלתי את המכתב הזה כדי להגיד את כל זה. מה שרציתי לשאול הוא - האם תהיה לך התנגדות כלשהי אם כתב היד המקורי של "הרפתקאותיה של אליס" (שאני מניח שאת עדיין מחזיקה) יועתק ויודפס? ...הדבר היחידי שאני חושב עליו, בהתחשב בפופולריות יוצאת הדופן שהספרים זכו לה (מכרנו יותר מ-120 אלף עותקים של השניים), הוא שחייבים להיות רבים שירצו לראות את הגרסה המקורית.
החבר שלך תמיד,
צ'. ל. דודג'סון
