אלמוניוּת בשירות המוסר
אם מצווים עליך לרצוח או להירצח - מה עליך לעשות? ואיך זה קשור למוסר היהודי וגם לסוגיית מבקשי המקלט. וגם: הטוקבקים ששברו לי את הלב
איש אחד פנה בשאלה דחופה לחכם מחכמי התלמוד. שמו של הפונה לא ידוע וגם לא באמת חשוב, שכן כולנו יכולות להיות במצבו. גם שמו של החכם המייעץ לא ידוע (יש הטוענים שהיה זה רבא ויש כתבי יד הגורסים רבה, וגם זה לא באמת חשוב, שהרי שאלה איומה כזו מחייבת את כולנו להציע מענה).
וזו השאלה המטלטלת שהונחה בפני החכם: "האחראי על מקום מושבי אמר לי להרוג אדם פלוני, ואם לא אעשה זאת – יהרגו אותי. כיצד עלי לנהוג?"
כל אחת מאתנו צריכה לשאול את עצמה מה הייתה תשובתה, ובעצם – מה הייתה פוסקת לעצמה לו הייתה נקלעת לדילמה בלתי נסבלת זו.
כשהפרטים מפריעים לדיון
בכוונת מכוון לא מגלה לנו התלמוד את שמו ומעמדו של השואל. גם פרטי האדם שנצטווה להרוג מוצנעים בערפל ששמו "פלוני". לו הייתה השאלה מונחת לפתחי יש סיכוי שהייתי פותחת בבירור פרטי המשתתפים על מנת להכריע: מדוע מבקשים להרוג את האחד ומדוע נדרש דווקא השואל לבצע את ההוצאה להורג?
בחירת התלמוד להסוות את פרטי המשתתפים הופכת את הפסיקה לכללית וגורפת, כזו שלא מאפשרת להתחבא מאחורי סיפורים פרטיים.
בלי להתנצל פוסק החכם: "תהרג ואל תהרוג" ומוסיף נימוק: "האם אתה חושב שדמך אדום יותר, ואולי דמו של הזולת אדום יותר".
המיניפסט ההומניסטי של יהדות בבל
ומה אם השואל בן עשרים והנידון למוות בין שמונים? ומה אם השואל יהודי והנידון למוות גוי? ומה אם... בפעם זו אין "אם" קובע התלמוד. אין גזעים, אין דתות ואין מינים יש עיקרון שווה לכל המצבים האפשריים – לדם של כולנו מראה וערך זהים.
הלוואי שהיינו מרבות ללמד סוגיה זו במערכת החינוך שלנו.
יהדות בזרימה מתמדת
התרבות היהודית מכילה אלפי שנות חיים ויצירה, משום כך נסיון לדבר על 'עמדת היהדות' מופרך. ניתן לגבות בעזרת מקורות מהתרבות היהודית כל עמדה מוסרית שנוכל להעלות על הדעת.
שמירת אורח חיים יהודי פירושה בחירת אורח חיים יהודי, והאחריות נותרת על כתפיה של 'שומרת' המסורת.
והנה האפשרות ההפוכה
פרשת השבוע, פרשת 'בא', המתארת את שלושת מכות מצריים האחרונות, מציעה עולם מוסרי רחוק מאוד מזה שנפרש בפנינו באגדת 'תהרג ואל תהרוג'. שיאן של מכות מצריים במכה העשירית, מכת בכורות (שמותיא, ד-ז):"כֹּה אָמַר יְהֹוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאו עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהו לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהו לֹא תֹסִף: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנו מֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל".
המכה הרצחנית מפלה בין בני ישראל למצרים, אך אינה מפלה בין המצרים הצדיקים לעבריינים ואפילו המצריות המשועבדות והסובלות, יענשו במות בכוריהן.
הפרשנים זעים באי נוחות
מבוכה נרשמת בשדה הפרשני לנוכח הדגשת התורה כי בניהן הבכורים של השפחות ואפילו של הבהמות נהרגו במכה זו.
יש התוהים מה חטאן של הבהמות ויש המבקשים הסבר לפגיעה בבכורות השפחות הטוחנות בריחיים.
הנה התשובה הדרשנית המקובלת לעניין השפחות (פסיקת אדר בכהנאז, ח ומקומות נוספים):"אפילו שפחות המכודנות לריחים היו אומרות רצוננו בשעבודנו וישראל בשעבודם".
הדרשן מספר שהשפחות המצריות הסכימו להוסיף ולהיות משועבדות ובלבד שימשך גם שיעבודם של בני ישראל, ועל כן הן נכללו בעונש.
השאלה והתשובה הדרשנית מעידות בעיקר על המבוכה המוסרית מהבחירה להציג עונש חסר אבחנה בין פושעים לקרבנות.
קשה להבין מדוע הצלה אלוהית חייבת להיות כרוכה באלימות רבה כל כך, ובוודאי קשה להבין מדוע בחרה התורה להתייחס לשפחות בצורה לעומתית, במקום לראות בהן אחיות לסבל ואפילו להציע להן חלק בגאולה.
תבחרו את היהדות שלכן
בין התביעה למות ובלבד שלא אקטוף את חיי זולתי, לפגיעה חסרת אבחנה במשתייכות למחנה האויב, נעה תורת המוסר שלנו.
אין בעולם מוסר יהודי, יש תורות מוסר שונות, מגוונות ואף סותרות בינהן אנו צריכות להכריע.
חומרת הדין של חופש הבחירה טמונה בשאלות אלו, וגם כאשר אנו לא מודעות לכך אנו יושבות מדי יום על כס המשפט ודנות לחיים ולמוות.
ובבית המדרש של הטוקבקים - מצווה הבאה לידך...
עבורי, השבוע היה אחד השבועות הקשים בבית המדרש שלנו. אני לא נפגעת ולא נבהלת כשתוקפים אותי בצורה גסה ולא עניינית. כואבת לי ההבנה שיש מי שבוחרת להתמודד כך עם דעות רחוקות משלה, אבל הכאב הזה ניתן לנשיאה.
אלא שהשבוע קרה דבר שונה בתכלית, והיו רגעים שהרגשתי שפשוט קשה לי לנשום. התגובות לטור שעסק במצוקתם האיומה של הפליטים בישראל ובסכנת החיים המרחפת כרגע מעליהם, היו, רובן ככולן, חסרות רחמים. איומות ונוראות.
בריחה מאחריות ותשוקה עזה לא לראות סבל, לא לשמוע ולא להתמודד, ולהמשיך בחיי הנוחות שלנו, זה בעיקר מה שהיה שם. כדרכן של תגובות במדור יהדות – חוסר האחריות גובה בפנינים יהודיות.
שבוע שלם אני מסתובבת ואומרת לעצמי: 'כאילו לא הייתה שואה. כאילו לא כאבנו את שתיקת העולם. כאילו שאלוהים יתן לנו הזדמנות שניה'.
הנה, מצווה גדולה וחשובה כל כך באה לידינו, ואנחנו מחמיצות אותה. הלב בוכה על הדם שידינו שופכות.
חברות שלי, אין יהדות יש אחריות. תשאלו את עצמכן היטב באיזו יהדות אתן בוחרות ומה אתן רוצות שירשם עליכן, על עמנו ועל דתנו בדפי ההיסטוריה.
מעט עובדות ומחשבות נוספות בנושא מובאות בסרטון המצורף.
הלוואי שניתן לטוב הלב שלנו לנצח.
שבת שלום
לפנייה לכתב/ת 
