דמעות של חשפנית
מה יש לבחורה יהודייה מבית טוב שלומדת ספרות באוניברסיטה לחפש במועדוני חשפנות
למה לא, בעצם? מה רע במועדוני חשפנות, ובאנשים שבאים לבלות בהם? אולי שוב התקשורת לוקחת עניין פרטי, שהוא גם חוקי לגמרי, ועושה איתו סיכול ממוקד? במקום תשובה לשאלה המיתממת הזאת, אכתוב כאן על אישה שהכרתי.
אנט ברנדייס לימדה אותי הרבה - עליה, עלי, על מועדוני חשפנות, ועל מה שמתרחש שם, בשטח ההפקר, בחזית היחסים שבין גברים ונשים. זה היה מזמן, לפני יותר מעשרים שנה, בניו יורק. הייתי אז מטפל צעיר-יחסית, ואנט הייתה בחורה יהודייה מבית טוב, שלמדה ספרות באוניברסיטה.
אילוסטרציה(צילום: shutterstock)
כשאנט נכנסה לקליניקה שלי לראשונה, חשבתי שהיא נראית כמו סימן קריאה. אישה צעירה ויפה עם הליכה בוטחת, חיוך כובש, ולבוש קצר וחושפני. מהר מאוד נוכחתי לדעת שאנט גם חכמה מאוד, חריפה ורהוטה, אפילו עוקצנית.
כשהיא גילתה לי שהיא עובדת במועדון חשפנות, היא הוסיפה מיד, "נדמה לי שבחירת המקצוע שלי לא מוצאת חן בעיניך. נכון, יורם? ואולי גם איך שאני מתלבשת? אז תרשה לי להגיד לך שזאת צביעות. שנינו יודעים שהיית מת לראות אותי בעירום. רק במקרה נפגשנו כאן, במשרד המהוגן שלך. בקלות היית יכול להיות אחד הלקוחות שלי במועדון. כל ערב אני פוגשת שם מטפל כמוך, או פרופסור באוניברסיטה, שרק רוצים לספר לי על עצמם, ולשים עלי ידיים. ובניגוד לך, הם גם מוכנים לשלם לי יפה. אבל אתה רק תיקח ממני כסף בסוף הפגישה שלנו, למרות שאתה יודע בדיוק מאיפה הוא בא, ואיך הרווחתי אותו. ומה תעשה עם הכסף שלי, יורם? תקנה בו משהו חמוד לאשתך?".
זאת הייתה רק ההתחלה. אנט הגיעה לפגישה הבאה כשבידה תיק עבודות שחור וגדול. היא פתחה אותו, חייכה אלי, הוציאה מתוכו חבילה של תצלומים גדולים בשחור-לבן, והניחה אותה על השטיח בינינו. העפתי מבט בתצלום העליון. אנט, עירומה לחלוטין, התרפקה בו על מצבת קבר. רכנתי קדימה והפכתי אותו ואת שאר התצלומים כך שפניהם יהיו כלפי השטיח. אנט צחקה. היה נדמה לי שבצחוקה נמהלו גם צער וגם כאב.
"קצת יותר מדי בשבילך, יורם? חבל. חשבתי שדווקא תרצה לראות את התמונות האלה. ידיד שלי צילם אותן במקומות שאני בחרתי, ואני עומדת להציג אותן בגלריה בווילג'. לכל תצלום יש משמעות רגשית עמוקה בשבילי. לכן רציתי שתראה אותם. למה אתה לא מסתכל בהם? אולי אני לא מוצאת חן בעיניך?".
"אנט, בוודאי שאת מוצאת חן בעיני. אני מצטער...", היא קטעה אותי בכעס. "אל תצטער. אתה הגבר הראשון שמסרב לראות אותי בעירום. גברים מצליחים ועשירים הרבה יותר ממך משלמים כל ערב המון כסף כדי לראות אותי".
"אני בטוח בזה. אבל זה מעיד בעיקר עליהם, ועל הדרך שבה הם מתייחסים לנשים. וחוץ מזה, השאלה החשובה היא לא מה הם עושים במועדון, אלא מה את עושה שם".
"אתה יודע בדיוק מה אני עושה שם: אני מרוויחה כסף, שגם אתה נהנה ממנו".
"אבל יש דרכים אחרות להרוויח הרבה כסף, והן פתוחות לפני אישה צעירה ומבריקה ממשפחה מבוססת שלומדת באוניברסיטה. נדמה לי שאת נמצאת במועדון לא רק כדי להרוויח כסף, אלא כדי לחפש שם תשובה לשאלה שאת לא יכולה להפסיק לשאול את עצמך, ואת כל העולם: האם אני דוחה או מושכת? האם הם יאהבו אותי?".
כנראה שהגזמתי. אנט הביטה בי ועיניה התמלאו בדמעות. היא קפצה ממקומה ונמלטה מן המשרד, טורקת אחריה את הדלת. התצלומים ההפוכים נותרו על השטיח. המתנתי שהיא תחזור. הדקות חלפו. עיני נדדו לערימת תצלומי העירום של אנט. רציתי מאוד להביט בהם. אם רק אתבונן בהם בזריזות ובשקט…
הסתכלתי בשעון. נותרה רבע שעה לסיום הפגישה. השענתי את ראשי על גב הכורסה ועצמתי עיניים. כנראה שנמנמתי קצת, כי לא שמעתי שאנט התגנבה בשקט לחדר. כעבור דקה או שתיים פקחתי את עיני. הכורסה שבה ישבה אנט הייתה עדיין ריקה. המשכתי לשבת במקומי עוד כמה דקות. לבסוף התמתחתי. ידי נתקלה במשהו רך וחמים מאחורי הכורסה. הסתובבתי במהירות. בין הכורסה ובין הקיר, ממש מאחורי, עמדה אנט, חייכנית כתמיד, וחרישית כמו חתול. לא היה זכר לדמעות בעיניה.
"נבהלת, מתוק שלי? אין לך מה לדאוג. אני רק משגיחה עליך מקרוב. לצערי לא תפסתי אותך על חם. אבל אולי הספקת להציץ בתמונות שלי לפני שחזרתי לחדר?".
"לא. רציתי מאוד להביט בהן, אבל בסוף לא עשיתי את זה".
"אתה בטוח? למה לא?".
"כי אם הייתי מציץ בהן, הייתי חייב לבחור באחת משתי אפשרויות רעות מאוד: או לספר לך שהסתכלתי בהן, ובזה להפוך לעוד לקוח שלך, או לשקר לך ולא לספר. אבל אז השקר שלי היה הורס את האמון שאני מנסה לבנות כאן בינינו. ואת, למה ברחת מהחדר?".
"כי לא רציתי לבכות כאן".
"למה? מה יקרה אם תבכי? אנשים באים לחדר הזה בתקווה שסוף-סוף הם יוכלו לבכות".
"אוי, יורם. נדמה לי שלא בילית הרבה במועדוני חשפנות. כי אחרת היית יודע שברגע שחשפנית מתחילה לבכות על הבמה, זה הסוף. היא מתמוטטת, משהו נשבר בתוכה, והיא לעולם לא תוכל לחזור. ראיתי לא מעט בנות מתרסקות ומסיימות את הקריירה שלהן ככה. כולם יודעים את זה: הבחורה בעצמה, שאר הבנות, בעל המועדון, והלקוחות. היא נכנסת למלתחה, מרוקנת את הארון שלה, יוצאת בדלת האחורית בלי להביט לאף אחד בעיניים, ויותר לא רואים אותה. לחשפנית אסור לבכות, יורם. אסור לה לבכות אף פעם. ככה זה".
מאז הפגישה ההיא בניו יורק עברו יותר מעשרים שנה. הרבה דברים השתנו - בי, באנט, ובעולם. לפני כמה חודשים פגשתי אותה שוב. היא הגיעה לביקור בארץ יחד עם הבת שלה, במסגרת טיול שארגנה הקהילה היהודית שהיא חברה בה, לילדות שהגיעו לגיל בת-מצווה, ולאימהות שלהן.
אנט הפכה להיות סופרת ואמא, כמו שרצתה. היא יצאה מזה. אבל לא כולן מצליחות.
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' יורם יובל
מומלצים
