"הביצית שהקפאת רוצה לשאול שאלה": כשמשפחה אחת אומרת הכל
סבתא רבתא שיוצאת מהארון ואימא שמתוודה על החוויות המיניות שלה הן חלק מהדמויות שמאכלסות את רומן המכתבים של הסופרת והבמאית סוזנה פוגל, על משפחה יהודית אמריקנית ואישה צעירה שמקבלת יותר מדי עצות. בריאיון היא מספרת על העיסוק בשאלת ההורות שחשבה שתיפתר עד גיל 30 ועל הבחירה להתמודד עם מוות מנקודת מבט של קופסת חומוס
אישה בת 70 יוצאת לטיול בעקבות ימי צעירותה. ערב אחד בברצלונה היא מתמסטלת, כותבת לבתה ומחליטה לספר לה על שלישייה שהשתתפה בה אי אז בשנות העשרים שלה. אף שנדמה שמדובר בסצנה פרובוקטיבית שאמורה לעורר בנמענת המכתב רתיעה, בשביל הכותבת והבמאית האמריקנית סוזנה פוגל זו הייתה הגשמה של פנטזיה שהתרוצצה לה בראש, על שיחה אותנטית וישירה עם אימה.
כשהפנטזיה מיאנה להתגשם, היא החליטה להעלות אותה על כתב בעצמה. "עד כמה שידוע לי, אמא שלי אף פעם לא עישנה סמים בחייה הבוגרים. היא גם לא כתבה לי שום מכתב בזמן שהייתה מסטולה", היא מסבירה. "דמיינתי אותה עושה את זה כדי שאוכל לשער כיצד נראית שיחה לא ממוסכת וכנה בין אם ובת. קיוויתי ללכוד את החוויה האוניברסלית של מבוגרים צעירים, כשאנו מתחילים להכיר את הורינו בתור אנשים רגילים בעולם - לא רק כהורים. ואף שהבת כנראה לא תרצה לשמוע על יחסי המין של אימא שלה למשל, האובר-שארינג ללא ספק יעמיק את הקשר ביניהן".
כך בין השאר חוזרת האם במכתבה לטיול עבר שלה לאמסטרדם כשמצאה עצמה בדירה של זוג אומנים: "יֶנס ומייקֶה ואני בישלנו ארוחות ביחד, ומדי ערב הם הראו לי את עבודותיהם... היה משהו מאוד מיני בעבודה של ינס, למעשה, ינס ומייקה הזמינו אותי ערב אחד להצטרף לאיזשהו ניסוי מיני... המגע היה נעים ומאוד אינטימי. מייקה גדלה בחווה של הוריה שגידלו סוסים מגזע האנובר והיה ניכר שהיא רוכבת מעולה. אבל אפשר היה לראות שינס נמשך אלי לא רק מבחינה פיזית, ונאלצתי לשוב לארצות הברית".
זוהי טעימה מתוך אחד מעשרות מכתבים שמרכיבים את ספרה של פוגל "משפחה גרעינית", שתורגם עתה לעברית (בהוצאת פן וידיעות ספרים), ומכיל עשרות מכתבים - כולם ממוענים לאותה דמות - ג'ולי, בת 29 שעומדת במרכז משפחה יהודית לא מתפקדת מבוסטון. האם היא פסיכולוגית, שלהבדיל מאביה - טיפוס נרקיסיסטי שהחל לכתוב שירת הייקו בגיל מתקדם - לא נישאה מחדש. הוא התחתן עם אישה סינית מסורתית ששולחת לג'ולי הרווקה חלוקי משי כדי לעזור לה למצוא גבר. המכתבים נאספים לספר שמביט אל חייה של צעירה רווקה שמקבלת יותר מדי עצות על אהבה וקריירה, כשהיא לא משמיעה את קולה באופן ישיר פעם אחת. בתוך כך משורטט דיוקנה של משפחה שכולם בה משתדלים להפגין חיבה ודאגה אחד אל השני ולרוב נכשלים; כמו גם כמה סיטואציות משעשעות פרי יצירתה של המאה ה-21.
כך למשל, כותרתו של אחד המכתבים בספר היא "בנו בן השש מנישואיו השניים של אביך דן בילדותו הנעלה". בריאיון שחוזר למה שעומד מאחורי כמה מכתבים נבחרים מהספר, פוגל מסבירה שבמכתב הזה למעשה היצירה התחילה, כשהיה פרסומה הראשון במגזין "הניו-יורקר", ו"במשפחה היהודית ההישגית שלי זה היה צעד משמעותי לקראת הלגיטימציה שלי בפני קרובים שהתקשו להאמין שאני 'כותבת אמיתית'". אך המכתב הזה חשוב לה מסיבה נוספת. "עם הטקסט הזה מצאתי דרך להתמודד עם העובדה הביזארית שיש לי אח שצעיר ממני ב-30 שנים. כשביל נולד, לראות את אבא שלי עם בנו החדש היה חוויה מערערת ולרגעים מלנכולית. שכן למרות שאותו אב גידל את שנינו, הוא הורה שונה מאוד עכשיו מאיך שהיה לפני 30 שנה", היא מסבירה. "אחרי הכל, כשאני אומרת לאנשים שחצי האח החצי סיני שלי בן השמונה לובש חליפה בת שלושה חלקים למיטה ומוסיף שמן כמהין לאוכל שלו, כולם צוחקים. כפי שהם צריכים! זה מגוחך. אז רציתי להשתמש בקומדיה האינהרנטית הזו ככלי כדי לחקור רגשות לא מדוברים של נוסטלגיה, קנאה ואובדן".
יהדות, ביציות וחומוס
רומן המכתבים של פוגל הוא ספרה הראשון. מלבד כתיבתה הקבועה ל"ניו-יורקר", בימים אלה היא מביימת את הסרט "The Spy Who Dumped Me" בכיכובן של מילה קוניס וקייט מקינון. לפניו ביימה את הסרטים "Famous in Love (2017) ו-"Life Partners" (2014). גם הקולנוע מצא את דרכו לספר בדמות מכתב מהרב של אימה של ג'ולי, שיש לו "רעיון מצוין לסדרת טלוויזיה". "בחרתי ספציפית ברבי כסימן למקום הגדול שקהילת בית הכנסת תפסה בחייה של אמי מאז הגירושים", היא אומרת. "זה הרגיש אמיתי ובר התייחסות לנשים בגיל מסוים, שמרביתן גרושות. ולרב בבית הכנסת שלהן יש השפעה של כוכב רוק על כולן. הוא חתיך וכריזמטי - התמונה של הבחור היהודי הנחמד שכולן חשבו שהן נשאו לו לפני 40 שנה".
במכתב, הרבי מנסה למכור לג'ולי רעיון לסדרה שנשמעת קצת כמו פנטזיה שלו לגבי האופן בו היה רוצה שחייו יראו: "כשאנשים חושבים על בית מדרש לרבנים, הם בטח מדמיינים לעצמם טיפוסים חרשנים שמקדישים את כל זמנם למחשבה על התורה. זה רחוק מאוד מהמציאות", מוסבר בדבריו. הרב ממשיך ומתאר שהסדרה תלווה את הרב ג'ייק המבוגר שכבר יש לו משפחה ותחזור גם לעלילות מעברו, 20 שנה לפני כן: "הוא היה שובר הלבבות של הקמפוס ובפלשבקים נראה אותו שוכב עם כל הבחורות הכי לוהטות, שרבות מהן לא היו יהודיות. אפילו בהווה, רוב הסטודנטיות שלו נמשכות אליו וכל הזמן מנסות להפוך את שעות הקבלה שלו להזדמנות להתחיל איתו".
הפנטזיה של הרב מגיעה למחוזות די מפורטים: "מרים תמיד היתה הילדה הקטנה של אבא. אבל כשהיא בחרה ללכת לישיבה הוא הפסיק לדבר איתה מפני שהוא אורתודוקסי ואינו מסכים שנשים ישמשו כרבניות. כתוצאה מכך מרים יוצאת משליטה. היא הראשונה שמנסה להתחיל עם רבי ג'ייק, וכשהוא דוחה אותה היא אוכלת כריך האם וגבינה באמצע שיעור שלו, כנקמה. היא פרועה ובלתי צפויה... וזה בדיוק מה שעושה אותה כל כך סקסית. הצעות ליהוק: זואי דשנל (היא לא מזמן התגיירה ותהיה מושלמת לתפקיד)".
הצד היהודי בחייה של ג'ולי משתלב גם בעיסוק בהכרעותיה בתור אישה צעירה. בין מכתבים כמו זה מ"הביצית שהקפאת ורוצה לשאול שאלה", ישנו אחד מה"סבתא רבתא רבתא רבתא שלך", שמתורגם מיידיש ונשלח היישר מפרוסיה. אף שבפתיחתו הוא נשמע כמו שידול ושכנוע לחנך את ג'ולי הסוררת שמתחילה להתבגר ועוד לא הביאה ילדים לעולם, המכתב מתפתח למקומות לא צפויים: "לפני שעתיים השקפתי מלמעלה איך את והחברה העסיסית שלך בשמלה הקצרה מדי ביקרתן רופא מומחה לענייני נשים", כותבת הסבתא. "קיוויתן שהוא יוכל להגיד לכן מה הסיכויים שתוכלו להיכנס להיריון בגיל שלושים וחמש ומעלה. יצאתן מהמרפאה ובידיכן חוברת על הקפאת ביציות... אני צופה בך מתוודה על כך מדי שבוע באוזני מטפלת שאת משלמת לה בנדיבות כדי שתאבחן את הפתולוגיות שלך. למרות שגילך הוא כמו גיל של סבתא בתקופתי, את מרגישה שאת צריכה עוד להספיק הרבה... האם הייתי יולדת ילדים אילו עמדה בפניי הברירה שיש לך עכשיו בידיים? תשובתי הכנה היא לא. הבנים שלי היו נורא מעצבנים. וכך גם היתה חובתי לשרת את בעלי במיטה. שום דבר אישי. הוא היה אדם נבון שעשה נעליים יפהפיות. אבל לא עיניינו אותי גברים, האגו שלהם, או לגעת בשווענצאס הקטנים שלהם. האדם היחיד שרציתי לראות ערום היה מחוץ לתחום, רק בחלומותיי: החברה הטובה ביותר שלי בכפר. שמה היה שירה, ואביה גידל סלק סוכר".
המוטיבציה למכתב הזה היא כמובן מאוד אישית. "תמיד דמיינתי שבאופן קסום הסוגייה הזו תתבהר עבורי עד אמצע שנות השלושים שלי, אבל זה לא קרה", מסבירה פוגל. "אז עשיתי צעדים לקראת הקפאת ביציות כדי להאריך את חלון הדיון, שזו זכות שנשים נהנות ממנה רק לאחרונה, בחלקים מסוימים בעולם, תחת נסיבות מסוימות. לא יכולתי שלא לתהות מה היה קורה אם היו לי את אותן ספקות לפני שלנשים הייתה האפשרות הזו. כך ניצתה שיחה בין דמות בדיונית שלי ובין סבתא רבתא קשוחה שמביטה על החירות שיש לי בבחירותיי וחושבת על הדברים שהיא הייתה צריכה להקריב".
גם מבט אל המזרח התיכון הספר הזה מפנה. המכתב "למכל החומוס בחדר של סבתא שלך בבית החולים יש דעה משלו על סבל", הוא אחד החביבים על פוגל.
"הוא מבוסס על כך שראיתי את סבתי מתה", היא משתפת. "היא שכבה מולי אחרי התקף לב, על סף מוות במשך יומיים, מוקפת במשפחה. זה זמן ממושך לחבורת אנשים שיושבים בחדר בבית חולים, בוהים באישה מחוסרת הכרה. אחרי שכולנו בכינו במשך כמה שעות, פשוט חיכינו". במהרה התמונה הפכה מעניינת עבור פוגל: "אנשים נאנחו, אנשים בדקו את תיבת הדוא"ל שלהם, ומכיוון שאני תמיד התמקדתי באבסורדיות הבנאלית של הפרטים של כל סיטואציה, בהיתי במיכל חומוס שדוד שלי הביא למקרה שמישהו יהיה רעב. אף אחד לא נגע בו. כולם נראו לא שקטים, כאילו הם ניסו להבין כיצד הם 'אמורים' להתנהג ולהרגיש בזמן כזה. למדתי מיד ראשונה שטבעו של האבל הוא לעתים קרובות בלתי יציב ותמיד מאוד אישי. זה לא נכנס לשבלונה, וכדאי להוריד את המתח מעצמנו אנו מנסים להתנהג בדרך שבה נדמה לנו שאנו צריכים. אין דרך נכונה. רציתי מספר שיאיר את זה, אז בחרתי באותו מיכל חומוס. זה היה משקיף יודע כל ואובייקטיבי כלפי הסצינה. וגם, כי אהבתי את הרעיון של נפש חכמה, חמה, מנחמת שמספקת את התובנות. מי יותר טוב מזקן שבט ישראלי?"
