הבנאים זוכרים את מאיר: ערב היסטורי בתרבות הישראלית
זה לא היה ערב שירה נוסטלגי, מופע המחווה למאיר בנאי בהיכל התרבות בתל אביב בהשתתפות כמעט כל חברי המשפחה, היה אחד מרגעי השיא בתרבות הישראלית שלא השאיר אף עין יבשה. געגועים למאיר
יש ערבים שיחקקו בדברי ימי התרבות בישראל. מהאיחוד הראשון של להקת כוורת בפארק דרך מופע המחווה הענק לאריק איינשטיין. ערבים היסטוריים, במובנים מסוימים, בהם המוזיקה הישראלית כמו חוגגת את עצמה דרך פריזמת היצירה של אחד מבניה או בנותיה.
הערב (ב') היה זה אחד, מאיר בנאי, מהזמרים האהובים בתולדות הזמר בציון, שהלך לעולמו לפני קצת יותר משנה וזכה למופע שלם לזכרו. כיאה לנצר לשושלת בנאי, משפחת המלוכה הראשונה של התרבות הישראלית, זכה הבן שאבד לשלל מחוות מבני משפחה, חברים ואנשים שעבדו איתו ולצידו לאורך שנות פעילות רבות.
איכשהו, חרף רוחו המרחפת של הנפקד הנוכח, ועובדת לכתו בטרם עת, לא היה מדובר בערב עצוב. אפילו לא במסיבה עצובה, יותר כמו חגיגה של רוחו ויצירתו של אדם.
הקהל בהיכל התרבות בתל אביב לא יכול היה לקבל התחלה טובה יותר מזו שהעמידה על במה אחת את הבן נועם, יחד עם אביתר, אהוד ויובל בנאי לביצוע נהדר של "אצלך בעולם". אירוע נדיר, כפי שהעיד בעצמו סולן להקת משינה. השילוב הזה בין הבנאים השונים ישוב בשלל תפזורות במהלך הערב - כולן יוצרות רגעים מיוחדים של משפחה מתאבלת בדרך היפה והראויה ביותר שאפשר.
אגב "תגידי אש" - בין הביצועים השונים הושתלו בתוך הערב הזה רגעים קטנים של זכרונות. מילים יפות של אנשים שהכירו ואהבו את מאיר, ולעיתים רק קטעי ריאיונות עמו. באחד מהם מספרת אורנה על הילדות והנעורים המשותפים, על סודות שחלקה עם מאיר בגיל צעיר, אי ההבנות ביניהם, ההשלמה והרגע המדויק ההוא, בו שמעה לראשונה בחדר קטן בדירתה הראשונה בתל אביב את השיר ההוא. זיכרון קטן ועצוב של אחות סופדת, שמתפתח לרגע מרים בו אותה אחות חוברת לשיר "כמה אהבה" ביחד עם אורי. אורנה היא לא זמרת, זה לא חדש, אבל הערב זה לא משנה.
כמעט מיותר לציין שאת הקריירה של מאיר בנאי ליוו לא מעט מוזיקאים מחוץ למשפחה. גם הם הגיעו הערב כדי לציין ולכבד מוזיקאי שהשפיע והושפע. אסף אמדורסקי בביצוע מצוין (ומאוד אמדורסקי במהותו) ל"לבד", מתי כספי שר את "גשם" (מתוך אלבום הפריצה של מאיר, אותו הפיק כספי), שלומי שבת את "שער הרחמים", לאה שבת את "הלילה של אתי" וארקדי דוכין בתספורת מוהיקן חדשה את "כמו ציפור מעל הים".
והיה גם הדור הצעיר. זה שיישא את לפיד שם המשפחה (המחייב, המכביד אומנם, אך באותה מידה גם תו תקן של איכות), וממשיך להותיר בדרכו את חותם הבנאים בעתיד. אלישע (שר כמו יובל, חנוט בחליפה יפה והכי לא פאנק-רוק שאפשר לדמיין) בביצוע קסום ל"את אחת ויחידה". נועם "מחפש את הכיוון" ממש כמו אביו וכשם השיר (ניכר אגב שהוא בכיוון הנכון) ובעז בנאי ואריאל אביזוב בגרסה מצוינת משלהם ל"לב סדוק". שם המשפחה הזה לא הולך לשומקום, אפשר לישון בשקט. גם אם היום הוא מתחרה בנציגים של תרבות אחרת, יש שיאמרו (בשקט, כדי לא להיתפס כלא מבינים את רוח התקופה) ראויה פחות. הם צודקים, אגב. זה בסדר. לאיכות יש נטייה לנצח בחישוב כללי.
והיו שם גם ביצועים נפלאים, לא פחות, ל-"וביניהם" (אהוד, אביתר, יובל ונועם); "אהבה קצרה" גרסת משינה; "חלומות אחרים" של אותה משינה (בתוספת אהוד); וגם סיום מצמרר אפילו ל״שירו של שפשף״. כל הבנאים כולם, יחד עם אנשי תיסלם, יזהר אשדות ויאיר ניצני, על במה אחת. מפלס הציניות עומד על אפס ויש מי שבוכה כמו גשם. גם מאיר שם, על המסכים הגדולים (על הניהול האמנותי של הערב אמון דרור נחום. אם מדובר ברעיון שלו אז מדובר בהברקה).
"מאיר אהב אירועים צנועים, בשנים האחרונות התרחק לחלקת האלוהים שלו", אמרה אורנה, מתנצלת-לא מתנצלת, על גודל האירוע וכמות המשתתפים בו. אלה כמעט ונוגדים את אופיו של האדם שלכבודו נוצר.
"הוא היה מעדיף הופעות קטנות בצוותא, אפילו צוותא 2", היא מוסיפה בעודה מספרת על אופיו של אחד האומנים הצנועים, יש שיאמרו המופנמים, שידענו. "אבל לא הערב מאיר, לא הערב". ויובל בנאי, מהמחוללים החשובים של הערב הזה, מוסיף, "לפני שנה מאיר ירד מבמת חייו. זו הייתה הופעה קצרה, ולפעמים אני מרגיש כמו זה שמחכה לו שיחזור לבמה להדרן". דקות אחר כך הוא ישיר מעל אותה במה: "כאן דרכינו נפרדות".
רגע לפני הסוף, נועם ישבור את לב כל באי ההיכל עם השורה "אני מחכה שאבא יעלה לבמה". את הערב אפשר לסכם במשפטו של יובל: "צריך הרבה בנאים כדי לשיר מאיר אחד".
