"סדר אותי": ניו יורק מעיניו של הדילר
הוויב של "סדר אותי" היא בדיוק כמו מי שעומד במרכזה - סוחר מריחואנה קול שמוכר להמונים את מה שנראה כמו מוצר צריכה בסיסי. העונה השנייה ממשיכה לספק הצצה סאטירית, מדויקת ועדינה לחברה הניו יורקית כשהסמים הם רק רקע, או שלא
הקומדיה High Maintenance מבית HBO היא משולש זהב שבו נפגשים שלושה טרנדים טלוויזיוניים בולטים. הראשון הוא סדרות אורבניות שמנסות ללהק את רוח העיר כמעין דמות־על: ניו יורק ב"מאסטר אוף נאן", לוס אנג'לס ב"בוג'ק הורסמן" ו"לא בטוחה", שיקגו ב"שיי טאון" ו"איזי" וכמובן "פורטלנדיה"; השני, סדרות אנתולוגיה שבהן כל פרק מאכלס דמויות שונות ומסקרנות: "מראה שחורה" ו"חלומות חשמליים" העתידניות, אותה "איזי" ו"חדר 104". השלישי הוא שאכטות עסיסיות של וויד שנדדו מסדרות על סטלנים או סוחרי סמים כמו "העשב של השכן" לכל דרמה שרוצה לשקף נורמליות בורגנית ו/או רוח נעורים - מ'ברוד סיטי' ועד כל שאר הסדרות בעולם בערך.
כש"סדר אותי" (תרגום כל כך נוראי ל־High Maintenance שבהפוך על הפוך הוא כמעט גאוני מרוב סחיות) עלתה כסדרת רשת ב־2012, התעסקות בוויד הייתה עדיין מסמן של מגניבות, אבל היום זה כמו להראות שימוש בפייסבוק - פשוט דרך להראות שהסדרה מתרחשת בהווה ודמויותיה אינן בני אמיש.
הסדרה עוקבת אחר סוחר וויד שמוכר רק כ"האיש" (The guy) אותו מגלם בן סינקלייר שגם יצר את הסדרה עם אשתו - כיום גרושתו - קטיה בליצ'פלד. יש לו אופניים, תיק מלא שקיות וזקן פרוע שבו אפשר להחביא את הסחורה ויישאר מקום גם לאופניים. יש לו גם התנהלות נינוחה, ענייניות אדיבה, סקרנות נטולת חטטנות ורוגע ממכר גם בתנאים קשים. הוא איש קול שעשוי מפלנל - נעים ולא יומרני. העבודה התזזיתית שלו מובילה אותנו לגיבורי הפרקים - זה התחיל עם נתיני המעמד היצירתי של ברוקלין (היפסטרים) והתרחב לפסיפס אנושי רחב כיאה לסחורה שהפכה למוצר צריכה בסיסי (הוויד החוקי לבדו מגלגל בארה"ב כמעט שבעה מיליארד דולר בשנה וצפוי להגיע ל־30 מיליארד בעוד שלוש שנים).
סינקלייר ובליצ'פלד ניחנו בכושר אבחנה מופלא: גם פרקים של שמונה דקות כסדרת רשת הקנו תחושת אמינות של מציצנים לרגע בחיים אמיתיים מאוד של אנשים מוזרים, סהרורים, מלחיצים אבל לעולם לא בנאלים. המגוון המוטרף של ניו־יורק - אתני, מעמדי, מגדרי - מוטמע בסדרה באופן שהופך אותה לשיר אהבה מפוכח אך סלחני. אולי כמו ההמנון ההוא של אל־סי־די סאונדסיסטם.
העונה השנייה (שעלתה ב-yes ,HOT וסלקום tv) נפתחת בפרק מבריק שמתחיל בהבנה שמשהו נורא קרה בלילה, והוא יישאר לא מוסבר לאורך כל הפרק. אולי היה זה פיגוע טרור, אולי ניצחונו של טראמפ. העיר הלומת יגון וזעם, אנשים מתחבקים ברחובות והאיש מנסה להרגיע לקוח רוטט מחרדה, "לא כזה נורא בחוץ, יש מין תחושה כמו אחרי 11 בספטמבר, של כולנו ביחד בזה". בבית הקפה מישהו מסביר שהמעמד הבינוני יידפק בעוד העשירים ישתו סמות'יס דם ילדים עם אלון מאסק (יזם מיליארדר) ויחיו על מאדים עם פיטר ת'יל (יזם מיליארדר 2) - שירה.
אנחנו מכירים בחור שמנמן שמנסה להשוויץ בירידת משקל בפייסבוק, אבל תחושת האשמה על ההתעסקות בעצמו בשעה שהקולקטיב מאחד שורות קוברת אותו עד שהוא בסוף מוצא נחמה בבינג' קולינרי. נהדר.
משם עוברים לאישה שמתענגת עם שני גברים במלון מבלי לדעת שהעיר נאנקת מכאב. ולבסוף הסיפור מתחבר לעובד דחק היספאני שאוסף את בנו בארבע בבוקר בדרך הביתה בסאבוויי. ואז הטוויסט: הבלון שהביא לפעוט הופך למשחק שמרים את אנשי הצווארון הכחול מהדכדוך והניכור לרגע אנושי כל כך מזהיר בפשטותו שהקרון כמעט מתפקע ונשפך על המסילה יחד עם הלב שלכם.
בפרק אחר זוג הורים בני גיל העמידה מגיעים לחופשת airbnb בברוקלין, מבלים עם בתם הקולית, מתמסטלים, מזדיינים ונוסכים אופטימיות אינסטנט בכל מי שמפחד להתבגר לתוך שעמום קודר. וכל האנשים האלה וכל הניו יורק הזאת, על הג'נטריפיקציה, הנוירוטיות, האנוכיות והחיטוט העצמי זוכים לטיפול עוקצני אבל מלטף.
זה הווייב שהופך את "סדר אותי" לסדרה כל כך מבדרת: הסאטירה שלה מדויקת אך חומלת. קצת כמו קלישאה על מסטולים, היא מחבקת את הדמויות בחולשתן ומצחקקת באוזנן, הכל טוב, כולנו קצת דפוקים. גם הדמויות האקסצנטריות (היי, אישה שדומה לזיגי סטארדסט עם דיאטת קוק אפילו יותר נוקשה מהמקור) מתוארות במין פליאה עדינה, מלאת ענווה. "סדר אותי" מצליחה להכניס את ההשתאות והרכות שבאות עם החומר שמחבר בין גיבוריה לתוך המבע שלה, בלי להזדקק לעיסוק תפל בסטלה עצמה. ולכן היא סדרה שבמרכזה סוחר וויד והיא בכלל לא על וויד, אבל בעצם כן. פצצה, אחי.
הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף 7 לילות
