גיבורות בשואה: נלחמו בנאצים כדי שהיהודים לא יימחקו מההיסטוריה
סיפוריהן של לוחמות יהודיות שבחרו להילחם בנאצים עד הרגע האחרון נחשפים גם עשרות שנים אחרי שהתרחשו. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא הזדמנות לשפוך אור על פועלן של נשים אמיצות, שלחמו כשוות בין שווים
חנה לוין, שכונתה על ידי קרובי משפחתה בשם החיבה חנה'קה, הייתה בסך הכל בת 19 כשעל כתפיה הצנומות הוטלה האחריות העצומה לשמור בסוד את ידיעותיה על המחתרת היהודית בגטו ביאליסטוק. חוקרי הגסטאפו השתוללו מזעם כשסירבה למרות העינויים הרבים, לפצות את פיה ולמסור את שמות חברי הארגון. "זו ההזדמנות האחרונה שלך, מה שמך היהודי האמיתי ומה שמה של חברתך הלינה?"
חבולה מפצעי המכות העזות שהטיחו בה, נעמדה חנה'קה בקושי רב על רגליה והזדקפה, הישירה מבט אל פניו של מפקד המשטרה, ריכרד דיבוס, ולא ענתה דבר. הקצין הנאצי קרא לאחד מעוזריו והורה לו להוציאה להורג. יחד עם 17 מחברי המחתרת, נורתה חנה'קה למוות בחצר הכלא. מכריה ששרדו את התופת, סיפרו לימים לקרובי משפחתה שהלוחמת הצעירה נורתה למוות לעיניי אמה, שיינה, גם היא חברת המחתרת, שנהרגה אף היא מאוחר יותר.
העדויות הפכו לספר
לפני כמה שבועות הגיע לידי תחקירני חברת MyHeritage המתמחה בשורשים משפחתיים ספר נשכח בשם חנה'קה, המגולל את סיפורה של הנערה יהודית ששימשה כבלדרית של המחתרת היהודית בגטו ביאליסטוק. את הספר שנכתב ביידיש ולא הופץ מעולם ברבים, כתב לזכרה דודה, יעקב פת, שחזר מיד עם סיום המלחמה לפולין וגילה שאיש מבני משפחתו לא שרד.
לצד הסיפור איתרה החברה מכתבים של חנה ובני משפחתה לקרוביהם, שהיגרו לקנדה שנים לפני פרוץ המלחמה וניצלו. מכתביהם וכמה תמונות בשחור-לבן נותרו הזיכרון היחיד מהמשפחה שנספתה. אך הספר חשף בפני בני המשפחה לראשונה את סיפורן של חנה'קה ואמה שיינה, כבלדריות של המחתרת בגטו.
"הדוד שלנו יעקב פת עמד בראש ארגונים יהודיים בפולין ובשנת 1938 הגיע לארה"ב לגייס כספים", מספר מורי פת, בן דודה של חנה, בן 82, המתגורר בטורונטו. "אלא שאז פרצה המלחמה והוא לא יכול היה לחזור. כך הוא ניצל. מייד לאחר סיום המלחמה הוא חזר לשם ודיבר עם ניצולים שהכירו אותה. כך שמע על סיפורן של חנה'קה ואמה שיינה לוין לבית פת".
לדבריו, "שתיהן שימשו בלדריות במחתרת ומתוך רצון לשמור על סודיות וביטחון המידע, שמרו על דיסקרטיות ולא חלקו את המידע ביניהן. הן הפגינו אומץ בלתי רגיל בסיטואציה האיומה שאליה נקלעו במלחמה".
"כדי לא לפחד, דמייני שכבר הרגו אותך ממילא"
כשפרצה המלחמה, היתה חנה'קה בת 15, תלמידת בית הספר הגימנסיה. גורלו של אביה לא ידוע לבני המשפחה, אבל חנה'קה ואמה שיינה נותרו לבדן. האם הייתה זו שעודדה את הבת להתגייס למחתרת. "דמייני שהגרמנים כבר הרגו אותך ממילא ואם בכל זאת נשרוד, לא יהיה זה אלא נס. מחשבה זו תחזק אותך וכך לא תפחדי בכלל", אמרה האם לבתה. "אם ייגזר עלינו למות, נמות כבני אדם בזקיפות קומה, ואם נחיה לא נתבייש".
בזכות שיערה הבלונדיני ועיניה הבהירות שהקנו לה מראה לא יהודי, החליטו מנהיגי המחתרת בגטו שחנה'קה תשמש כבלדרית ובאמצעות ניירות מזוייפים תצא ותיכנס מהגטו ותעביר מסרים לבלדרים שמחוצה לו, ומשם לפרטיזנים ביערות. כך עשתה במשך זמן רב, מסכנת את חייה ומודעת לעובדה שברגע שתיתפס תוצא להורג מייד. את מרבית הידיעות שנדרשה להעביר קיבלה מפי חברתה "הלינה", שמה הבדוי של חייקה גרוסמן, מבכירי ארגון המחתרת שהפכה לימים לחברת כנסת.
כשפגשה את אמה בלילות, נכתב בספר, היו השתיים שותקות יחד, "כדי שהבת לא תחשוש לחיי אמה וכדי שהאם לא תרעד מפחד, פן יאונה רע לבתה הנחשפת לסכנה העצומה".
למחתרת היהודית בביאליסטוק היתה דירה שכורה בביתה של פולניה ברחוב וסולה, שם היו נפגשים בלדרים וחולקים מידע. ב-1943 נשלחה על ידי המחתרת להתגורר בדירה, ושם, על פי העדויות שבספר, הפעילה חנה "בית חרושת" לייצור מסמכים מזוייפים. את התעודות הייתה מעבירה ליהודים שהצליחו לחמוק ממחנות הריכוז ולצעירים המבקשים להגיע ליערות ולהצטרף לשורות הפרטיזנים.
בתוך מטה הגסטאפו
בעלת הדירה הפולנייה לא ידעה דבר על זהותה של הצעירה המתגוררת בדירתה, אף שבעלה הגרמני עבד במטה הגסטאפו. לפי העדויות שבספר, מתוך חשש כי חשדה של בעלת הבית יתעורר לאור העובדה שחנה'קה שוהה זמן רב בדירה מבלי לעבוד, החליטה הנערה לברר עם בעלת הדירה "אם היא מכירה מישהו שצריך עוזרת בית לכמה שעות". הפולנייה הבטיחה לברר ועוד באותה הערב הזמינה את חנה'קה לדירתה. בשולחן המטבח ישב בעלה, קצין הגסטאפו.
"הבנתי שאת רוצה לעבוד כעוזרת? יש לי עבודה בשבילך, במגורי הקצינים במטה הגסטאפו. יש להגיע מדי יום, לנקות ולסדר את חדרי הקצינים".
צמרמורת אחזה בנערה, שנדרשה להעמיד פנים שאיננה מבוהלת כדי לא לעורר חשד. נערה יהודייה בזהות בדויה נשלחת לעבוד מדי יום בלוע הארי, במטה המשטרה הנאצית. "אני מודה לך מאד, אגיע מחר", ענתה.
במשך תקופה נכנסה ויצאה מדי יום למטה הגסטאפו, כורעת על ברכיה ומקרצפת את הרצפות בחדריהם של רוצחי עמה. על פי העדויות שבספר סיפרה חנה'קה ל"הלינ'קה", על חששה להיחשף. "אני פוחדת שאפלוט משהו בטעות", התוודתה בפניה. "אל פחד, הרגיעה אותה חייקה גרוסמן, הגרמנים מאמינים לך. הטי אוזן ופקחי עיניים, אולי תשמעי משיחות הקצינים מידע שיועיל לנו".
מדי יום נכנסה בשערי מטה הגסטאפו, ניקתה את חדריהם של הנאצים ובערבים זייפה מסמכים והעבירה הודעות בין חברי הארגון. המקור לחלק מההודעות שהגיעו לידיה היה אמה שיינה. אך בשל המידור לא תמיד ידעה חנה'קה שאמה היא שהעבירה את המסר. כך פעלו השתיים במשך חודשים. בינתיים חנה'קה סיימה את עבודתה במטה הגסטאפו והחליטה לחפש עבודה חדשה, שתשמש כיסוי בזהותה הבדויה. היא ניגשה ללשכת העבודה המקומית וזמן קצר לאחר מכן עקבותיה נעלמו.
המעצר
חברי המחתרת ניסו לאתר את חנה'קה, אך ללא הצלחה. מפלס החרדה עלה עוד יותר והאם שיינה חששה מהגרוע מכל. ערב אחד, כך מתואר בספר, נשמעה נקישה בדלת הבית של שיינה בגטו. כשפתחה את הדלת, ראתה דמות שאיננה מכירה. "חנה'קה נעצרה", בישרה לאם. "היא בכלא".
מנהיגי המחתרת בגטו הפעילו עגלון יהודי, שהיה נוהג להגיע לפנות פסולת מבית הכלא, וביקשו ממנו לברר פרטים. הוא שב ממשימתו ובפיו המידע: חנה'קה מוחזקת בכלא, ולפי האסירים היא מסרבת לדבר.
כעבור ימים התבררו נסיבות המעצר. כשהגיעה להירשם בלשכת העבודה, הציגה את מסמכיה המזוייפים: נערה נוצרייה מהעיירה דרוסקינינקאי. הפקיד היישיר מבט לעברה ומייד הורה לעוצרה. התברר כי ימים קודם לכן, תפסו הנאצים שני שליחים חמושים של תנועת המחתרת היהודית, ועל שניהם נמצאו מסמכים מזוייפים מדרוסקינינקאי .
הנאצים ניסו לפצח את זהות חברי המחתרת אך בחקירותיה הרבות היא כאמור סירבה לדבר ושמרה על שתיקה.יחד עמה הוחזקו במעצר 17 יהודים נוספים, חברים במחתרת וכולם החליטו פה אחד בעקבות גבורתה של חנה'קה, למות ולא לדבר. חנה'קה הוכתה באכזריות ועונתה אך למרות הכל לא נשברה. על פי העדויות, נדרשה שוב ושוב לחשוף את זהותה של "הלינה'קה", אותה סימנו הנאצים כבורג מרכזי בארגון המחתרת בגטו אך חנה'קה הבינה כי אסור לה להישבר. "מלכת בית הכלא", כינו אותה האסירים.
כעבור זמן קצר הוצאה חנה'קה להורג.
המכתבים שנחשפו
באוגוסט 1943 פתחה המחתרת במרד מאורגן בנאצים על רקע השילוחים של יושבי הגטו למחנות ההשמדה. כעבור ארבעה ימי לחימה שברו הנאצים את כיסי ההתנגדות והכריעו את המערכה. כ-150 לוחמים חמקו ליערות הפרטיזנים. "הלינה'קה" - חייקה גרוסמן, הצטרפה לפרטיזנים בלחימה נגד הנאצים ושרדה את השואה.
באחד המכתבים, משנת 1938, מספרת חנה'קה, אז בת 14, לדודה האהוב בקנדה על חוויותיה. רוח הלחימה, כך נראה, היתה טבועה בה כבר אז. "דודי האהוב, אנחנו מתכוננים במרץ לחגיגות 1 במאי. המון שוטרים יהיו שם והם ודאי יכו אותנו נמרצות, אבל אנחנו לא נפחד מאף אחד. זו האמת שלנו".
זה לצד זה במאבק, גברים ונשים
סיפורן של לוין ואמה איננו אור בודד באפילה. נשים לצד גברים לקחו חלק במאבק המחתרות ונלחמו כתף אל כתף עם גברים נגד הנאצים. חלק מהסיפורים זכו לתיעוד בספרות ובמוזיאונים וחלק, כמו סיפורה של לוין, נותר עלום וראוי שיוכר עתה בציבור הרחב.
במהלך המחקר איתרו אנשי MyHeritage את צאצאיהן של נשים לוחמות נוספות, שקרוביהן תיעדו את סיפורן באילנות היוחסין שבנו באתר. תא"ל במילואים רחל דולב, שהייתה הסנגורית והצנזורית הראשית בצה"ל, היא אחייניתה של גוסטה דוידסון דרנגר, ממקימי המחתרת בגטו קרקוב.
בעת שהותה בכלא, בשנת 1943, רשמה דוידסון דרנגר יומן על גבי נייר טואלט ובו גוללה את סיפורם של יהודי קרקוב וארגון המחתרת. היומן שרד והגיע בעזרת ניצולים ארצה ונחשב למסמך היסטורי נדיר ויוצא דופן. דוידסון דרנגר הוצאה להורג ב-1943 לצד בן זוגה, גם הוא בכיר המחתרת, שמעון דרנגר. "גוסטה הייתה השראה עבורי כל חיי", מספרת דולב. "הוריי, שניצלו ממחנות ההשמדה, נהגו לספר לי את סיפור גבורתה והרגשתי כל חיי שהיא חיה יחד איתנו. היא שהחליטה לקבוע את גורלה ולא לסמוך על חסדיהם של אחרים או חסדי השם. היא האמינה שזו חובתה ההיסטורית להילחם בנאצים ולתעד את מה שאירע, כדי שסיפור היהודים לא יימחק מההיסטוריה".
לונקה קוז'יברודסקה, ילידת פרושקוב שבפולין, שימשה כקשרית בתנועת המחתרת ובזכות מראה "הארי" ושליטתה בשפות רבות יכולה הייתה לנוע בחופשיות מחוץ לגטו. היא נהגה לחמוק לתוך מחנות העבודה היהודים כדי להעביר מידע וסייעה בחילוצם של יהודים למקומות מבטחים. ב-1942 נתפסה בדרכה לוורשה ועליה סכום כסף גדול שנועד לשימוש המחתרת וכן אקדחים.
בנובמבר 1942 נשלחה לאושוויץ, שם עבדה כמתורגמנית עד שחלתה ומתה במרס 1943. ליאת פרידלנדר, אחייניתה, שמעה כל חייה סיפורים על דודתה ופועלה במחתרת. "מספרים שכשהיא היתה מגיעה לאזור הגטו כדי להבריח מזון, חיילים גרמנים היו מסייעים לה לסחוב סלים כי הייתה מצליחה להטעות אותם. לפני כמה שנים החלטתי לחפש כל מידע אפשרי עליה. היכרתי אותה כגיבורה, אבל רציתי להכיר את לונקה האישה. כולם דיברו עליה בהערצה, אבל לאבי היה קשה לספר על אחותו".
לדבריה, "זה לא מובן מאליו שאישה תלך ותילחם בנאצים באותם השנים, בדיוק כשם שזה לא מובן מאליו שגבר יעשה זאת. ההיסטוריה מוכיחה שלנשים, בעתות מצוקה, יש לפעמים הרבה יותר תושייה".
לפנייה לכתב/ת 
