מב"ס את מב"ז: הנסיכים המדליקים מהמפרץ
בראשות סעודיה ואיחוד האמירויות עומדים מנהיגים מבוגרים וחולים ומי שמנהל בפועל את המדינות הם יורשי העצר מוחמד בן סלמאן ומוחמד בן זאיד. את תופעתם ניתן לפרש כשותפות לדרך, אך ניתן לראות בה גם מתכון לתחרות הרסנית שתוביל לערעור האיזון והיציבות שהדורות הקודמים דאגו לבסס
מוחמד בן סלמאן, יורש העצר של הממלכה הסעודית, ומוחמד בן זאיד, יורש העצר של איחוד האמירויות, הפציעו לקדמת הבמה הפוליטית בתזמון כמעט זהה. שניהם לקחו את מושכות ההנהגה לידם בזמן שהשליט היה בחיים, שניהם ביצעו צעדים דרמטיים ומהירים במדינותיהם שזכו לכותרות מרעישות, הם חולקים גבול משותף, אתגרים כלכליים וחברתיים דומים ואידאולוגיה פוליטית קרובה מאוד שמעודדת את המשך שיתוף הפעולה ביניהם. כיצד התגבשו התנאים הפוליטיים שהובילו לעליית דור המנהיגים הצעירים והשאפתניים? מה בכל זאת מבדיל בין שני השניים? ומה עלול לפרק את הברית ביניהם?
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
סלמאן בן עבד אל-עזיז עלה לשלטון בסעודיה בינואר 2015 והוא סובל מדמנציה ואלצהיימר. בנו, מוחמד בן סלמאן (מב"ס), מונה באותה העת לשר ההגנה, וכבר בתפקיד זה החל לפלס את דרכו לראש ההיררכיה הפוליטית במדינה. את תשומת הלב התקשורתית הגדולה קיבל מב"ס בעקבות סימונו כמקבל ההחלטות מאחורי הפלישה הסעודית לתימן במרס 2015. בעלת הברית המשמעותית ביותר לפלישה זו מבחינת היקף הכוחות והמעורבות בשטח, היתה השכנה מצפון, איחוד האמירויות הערביות.
עד המלחמה בתימן, נדמה שלאיחוד אמירויות הערביות לא היה אויב מוצהר. המדינה הציגה מופת לניהול מאבקים דיפלומטיים שהיו יכולים לגלוש בנקל להתנגשות אלימה. כך, למשל, הסכסוך הטריטוריאלי עם איראן על האיים במפרץ התנהל תמיד ככלי פוליטי במשא ומתן, אך לא כקאזוס בלי. הראשון לשנות את הדיפלומטיה העדינה של האמירויות היה יורש העצר מוחמד בן זאיד (מב"ז) אאל נהיאן, בנו של מייסד המדינה ואחיו של השליט בפועל, ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן.
שתי מדינות שכמעט לא נפגעו מ"האביב הערבי"
בשנת 2014, כשהמזרח התיכון געש סביב "המדינה האיסלאמית" (דאעש), התקוממויות אזרחיות והחשש מהתפרקות המוסד המדינתי, חטף ח'ליפה שבץ מוחי ועל אף שהמשיך לכהן באופן רשמי כנשיא הפדרציה של איחוד האמירויות, הפך אחיו מב"ז לאיש החזק במדינה. מקבילו הסעודי, מב"ס, התמנה באופן רשמי ליורש העצר ביוני 2017, אך פעולותיו מלמדות על כך שהיה למעשה האיש החזק במדינה עוד מאז עליית אביו לשלטון ב- 2015.
מב"ס ומב"ז, שני יורשים פעילים, שנקלעו לסיטואציה פוליטית זהה ובזמן ומרחב כה קרובים, קיבלו לידיהם מדינות חזקות ויציבות, כמעט ללא פגע מנזקי מהפכות "האביב הערבי". עם זאת, "האביב הערבי" כן הותיר את חותמו באזור באופן עקיף. היה זה החשש שמא יבוא יומה של החברה האזרחית במדינות המפרץ להתקומם, ובשל איום זה עשו המנהיגים הצעירים את המעשה הפוליטי המתבקש ופנו למדיניות חוץ - יצירת אויב חיצוני משותף והשקעה בפיתוח הפטריוטיזם הלאומי. האיום המידי מרקטות שכוונו לראשונה לריאד ולאבו דאבי, בשילוב עם ארונות הקבורה של החיילים הגיבורים החוזרים משדה הקרב בתימן, יצרו תחושה בקרב האזרחים של אחדות וגאווה לאומית, שהיו חסרות במידת מה מאז הקמתן.
ה"סעודיזציה" לצד ה"אמירתיזציה"
בסעודיה, צעדים אלה הוצגו לעם כחלק מפרויקט אידאולוגי המכונה "סעודיזציה", כלומר - עיבוי הכוח של הסעודים המקומיים במקומות העבודה, על חשבון כוח העבודה הזר. כך גם במדינת איחוד האמירויות הערביות, החווה בימים אלו תהליך "אמירתיזציה" משלה, ומדינות מפרץ נוספות. נכון לעכשיו נראה כי הצהרות המנהיגים אודות אחריות לאומית ושותפות גורל בשוק העבודה נפלו על אוזניים קשובות ויושמו על חברה בשלה ופתוחה לשינויים.
איחוד האמירויות הערביות נחשבת לכלכלה השנייה בגודלה בעולם הערבי, אחרי סעודיה, אך על אף התנאים הכלכליים הצמודים, ההיסטוריה הכלכלית של המדינות שונה למדי. בזמן שסעודיה נהנתה במשך זמן רב מרווחי הנפט, מאז הייצוא הראשון בשנת 1939, איחוד האמירויות החלה לייצא את חבית הנפט הראשונה רק בשנת 1962. הדור המייסד של המדינה הפדרטיבית (נוסדה ב-1971) שנהנה מהפירות הראשונים של משאב הנפט היה זה שדאג גם להתמודד עם היום שאחרי. מנהיגי הדור הזה מינפו את תמלוגי הנפט על מנת לבנות את איחוד האמירויות ולפתח את דמותה של המדינה על יסודות המערכת השבטית.
איחוד האמירויות: לא תלויים רק בנפט
נמל ג'בל עלי בדובאי הפך לנמל הימי הגדול והעסוק ביותר במזרח התיכון, בהפרש ניכר ממתחריו; פרויקטים שאפתניים של איים מלאכותיים וגורדי השחקים הזמינו את התיירים למדינה - והמדינה קיבלה בתמורה על עצמה קיום של אורח חיים מערבי יחסית בשטחה; אירועים בינלאומיים רבים החלו נערכים בה, החל מתחרויות ספורט וכלה בקונגרסים דיפלומטיים; ומספר העובדים הזרים שזרמו אליה שילש את עצמו בשני העשורים הבאים.
כיום, על אף הנטייה לשייך את מרבית ההון לרווחי הנפט, תעשייה זו מהווה רק כשליש מהתל"ג של איחוד האמירויות, בזמן ששני שליש מורכבים מתיירות, מסחר, בנקאות ועוד. לכל אלה הייתה השפעה רבה על התהליכים החברתיים במדינה ועל הלך הרוח האזרחי שהתאפיין בחיי נוחות ובאופי ליברלי, יחסית לשכנותיה, הכולל קבלת פתיחות להשפעות זרות, רב-תרבותיות ושוויון בין נשים לבין גברים. כל אלה גם השפיעו על הצביון הדתי של האיסלאם המתון במדינה, שנותר כגורם תרבותי א-פוליטי.
סעודיה: מהפכה חברתית בצעדים איטיים
חרף עליונותה הכלכלית של סעודיה על איחוד האמירויות, השינויים החברתיים והכלכליים שרצו המנהיגים לדורותיהם ליישם בה התרחשו לאט הרבה יותר, כשהם כבולים למגבלת כוחם של האליטות השמרניות והממסד הדתי. במובן זה, אם ברצונו של מב"ס להצעיד את הממלכה הסונית השמרנית לכיוון המודל החברתי של האמירויות, עליו להשלים כברת דרך עצומה. המהלכים האחרונים שכללו היתר נהיגה לנשים ופתיחת בתי קולנוע במדינה נתפשים כמהפכה חברתית של ממש, אך זהו למעשה צעד קטן לקראת שאיפותיו להתחקות אחר המודל באמירויות, שאמנם לא מוצגות כך, אך בהחלט ניכרות ככאלו. מצדו השני, מב"ז שואף גם הוא להתחקות אחר מקבילו בסעודיה, לפחות באשר למודל הפוליטי שהאחרון מציג.
מב"ס ביסס את מעמדו כמוביל מדיניות חוץ פעילה, ואף דורסנית, ונראה כי מב"ז מתחקה אחריו במעורבות נמרצת בארצות רחוקות. לא סתם תיאר ה"אקונומיסט" את איחוד האמירויות כ"ספרטה הקטנה מהמפרץ", שתחת משמרתו של מב"ז הפכה ממדינה העוסקת בענייניה שלה למדינה הערבית המתערבת ביותר בענייני חוץ. לאחרונה אף החלה המדינה מתערבת באופן גלוי ועמוק יותר בפוליטיקה ברצועת עזה, כשהיא דוחפת את מוחמד דחלאן להנהגה על חשבון מתנגדיו הנתמכים על ידי הקטארים. ככלל, מעניין לראות כיצד מב"ס וגם מב"ז מנהלים את מלחמותיהם האמיתיות מול איראן וקטאר בטריטוריות אחרות, החל מתימן, דרך עזה וכלה בלבנון.
ניתן לפרש את תופעת מב"ס-מב"ז כשותפות לדרך, אך ניתן לראות בה גם מתכון לתחרות הרסנית שתוביל לערעור האיזון והיציבות שהדורות הקודמים דאגו לבסס במדינותיהם. שינויים חדים מדי עלולים להוביל להתנגדות בשלוש רמות שונות: ברמה אחת, אזרחי המדינות התומכים כעת במכלול הרפורמות עשויים לפתוח במהלכים אופוזיציונרים במידה שהמנהיגים יילכו צעד אחד יותר מדי ברצף השינויים. האיום הממשי ביותר, בשלב זה, נראה דרישה הולכת וגוברת של העמים לייצוג ובחירות על חשבון כוחן של שושלות ההנהגה; ברמה האחרת, ככל שמב"ס ומב"ז משחקים קרוב יותר לאש במדיניות החוץ שלהם, כך עולה החשש שהחרב תתהפך ותוביל להפסדים, בין שבמאבק אלים ובין שבשדה הדיפלומטי.
מעורבותם של מב"ס ומב"ז בפוליטיקה של מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה מצמיחה שורה של אויבים, שעלולים להתנקם בשעת כושר; הרמה השלישית מתייחסת לתרחיש של התנגשות חזיתית בין שני המנהיגים החזקים על מאבק שליטה. אולם כעת נראה כי גם מוחמד בן סלמאן הסעודי וגם מוחמד בן זאיד האמירתי משמשים מודל חיקוי האחד בעיני השני ואת מרב מרצם הם מקדישים לבניית כוחם הגובר.
מורן זגה היא דוקטורנטית לגאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת חיפה; ועמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית ובמרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי
לפנייה לכתב/ת 
