מצעד של צביעות

מי שנתקל בכלי התקשורת בישראל בימים האחרונים רואה אינספור עצומות המתנגדות לגירוש הפליטים/מסתננים ממדינת ישראל. בצמוד לעצומות יש אינספור כתבות המתארות את המציאות הקשה ביבשת אפריקה ואת ההחלטה הלא מוסרית של מדינת ישראל דווקא בשל ההיסטוריה הקשה של העם היהודי והשואה.

לא קל לכתוב מאמר שתומך לכאורה בגירוש בני אדם ואולי מראש יש לשנות את הסמנטיקה ולכתוב שאנו מצדדים בחוק, מתנגדים לעבריינים, מתנגדים לאלימות ופשע וחוששים לעתידם של אוכלוסיות שלמות של ישראלים, שאופי השכונות שלהם השתנה לרעה בתהליך של מספר שנים.

המציאות לא השתנתה ביום אחד והתוצאה הטראגית נובעת מההפקרות וההזנחה של המדינה באותן שנים שבהן התאפשר לעשרות אלפים לחצות את גבולות ישראל ללא קושי, באופן מאורגן, על ידי מבריחים שהתמחו בכך, תוך חציית גבולות של מדינות אחרות - בדרכם אל היעד הנכסף של מציאות בטוחה יותר, אך בעיקר כלכלית הרבה יותר.

בשום מדינה ריבונית שומרת חוק לא מאפשרים הגירה בלתי חוקית ומתייחסים אל מסיגי הגבולות כעבריינים ברי גירוש. כמובן שיש להפריד זאת מהיחס לפליטים חסרי ישע, שלהם יש חובה מוסרית לסייע, אך נראה שאצלנו היחס אל כולם הוא כמקשה אחת ובטעות יסודו.

הרוב המוחלט של כותבי המאמרים ומחתימי העצומות אינו מתמודד עם התופעה המורכבת והמציאות של אלפי המסתננים, שמנצלים את חוסר האכיפה בחלקים גדולים של שכונות מאוד מסוימות ואשר בתחומן קמו מעוזים שפוגעים ומאיימים על האוכלוסיות המוחלשות של החברה הישראלית.

מנגד, תושבי השכונות הוותיקות והמוזנחות, שגם קודם לפלישה הגדולה לחצרות בתיהם חיו "על הקצה" והתמודדו עם קשיי הפרנסה והקיום, ניצבים אילמים אל מול מציאות החיים שהוחמרה עד מאוד וכעת גם אל מול אלה שמאשימים אותם בגזענות ובסיכון חייהם ועתידם של אלה שמיועדים לשוב למקום ממנו הם באו.

החיים לצדם

הצביעות היא בוטה, שכן רובם של חותמי העצומות לא היו מוכנים לחיות יום אחד במציאות שבה תושבי השכונות חיים, רובם לא אימצו פליט או משפחה אחת לאורך השנים הארוכות אך כעת הם יוצאים בהצהרות הרואיות שיסתירו אותם בביתם, רובם לא עברו ברגל בגטאות שנוצרו בדרום תל אביב ובוודאי שלא היו מאפשרים לילדים שלהם לבלות שם.

המדינה צריכה לעשות את האבחנה בין פליטים חסרי ישע, שעלינו כחברה מוסרית להעניק להם מענה, מחסה וביטחון עד שימצא עבורם פתרון במדינה בטוחה, לבין המסתננים מבקשי העבודה שבינם ובין פליטות אין דבר וחצי דבר ואותם יש להשיב בבטחה לביתם ואדמתם.

מדינת ישראל היא מדינה מוסרית וככזו יש לה חובה מוסרית גם ובעיקר כלפי תושביה הישראלים ובפרט כלפי אלה שזקוקים לסעד ועזרה בשכונות הוותיקות בפריפריה החברתית שמופקרת שנים רבות.

והפליטים הנותרים - אותם יש לפזר בצורה גיאוגרפית שווה ולדאוג שגם בשכונות הצפוניות והעשירות יתרמו את ליטרת המוסר שנדרשת מכל יהודי ואזרח שמודעות חברתית מקננת בליבו.

אבי נעים, ראש מועצת בית אריה