אף מילה על שלום: נאום מצב האומה של טראמפ
במשך שעה ו-20 דקות מנה הנשיא האמריקני כל הישג שרשם בכהונתו, שסגרה שנה ראשונה. הרפובליקנים נראו כמו עדת מעריצים ומחאו כפיים כמעט אחרי כל משפט, אבל האיש שהבטיח הרים וגבעות להשגת פתרון בין ישראל לפלסטינים קבר בנאומו גם את התקווה שזה יקרה
לאוזן ישראלית, הדבר המהדהד ביותר בנאום מצב האומה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ היה דווקא מה שהוא לא אמר - שלום במזרח התיכון. האיש שעם כניסתו לתפקיד הבטיח הרים וגבעות, הצהיר כי הסדר שלום בין ישראל לפלסטינים אפשרי וכי הוא יעשה את "דיל המאה" ואת "העסקה הטובה ביותר", קבר בנאומו גם את התקווה שזה יקרה.
הוא סובב את הגב למזרח התיכון, ובנאום בן שעה ועשרים דקות, שנועד להציג הישגים וחזון, הוא אפילו לא דיבר על מאמץ לשלום או על חתירה אליו. הוא גם לא יצר מראית עין: הנושא החם ביותר שהיה על שולחנו כשנכנס לתפקיד - עף החוצה כמו אבק.
את הכרתו בירושלים הוא הזכיר, אבל כדי לקדם אג'נדה אחרת: הוא התלונן כי אחרי שהכריז שארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל, עשרות מדינות באו"ם הצביעו נגד זכותה של אמריקה לעשות זאת. מדינות אלו, לדבריו, זוכות לסיוע חוץ אמריקני, ועתה הוא פונה לקונגרס שיחוקק חוק כדי שכספי משלם המיסים האמריקני "ילכו רק לחברים של ארצות הברית".
לפני הנאום טפטפו יועציו הבכירים כי הוא עומד לשאת נאום מפייס שיאחד את האומה - השסועה עוד יותר מאז הבחירות. הוא אכן אמר כמה מילים יפות על ידו המושטת, על רצונו לעבוד ביחד, אבל הניח קווים לדמותה של אמריקה שהליברלים לא יוכלו להשלים עימם; הוא הפליג בדברים כשהסביר מהי כוונתו באומרו "אמריקה תחילה" - הוא יבנה חומה בגבול עם מקסיקו, יחזיר לחיים את מתקן הכליאה הידוע לשמצה בגוואנטנמו ויהפוך את הצו הנשיאותי של אובמה שהורה לסגור אותו.
הוא ישבור את שרשרת המהגרים קרובי המשפחה, כלומר מהגר שיגיע לארצות הברית לא יוכל להביא עימו את בני משפחתו אלא רק את בן או בת הזוג וילדיו הקטינים. טראמפ הציג תמונה שלפיה מהגרים באים על חשבונם של האמריקנים. "גם אנחנו חולמים", עקץ והתכוון למי שמכונים "החולמים" - מיליוני מהגרים נטולי מסמכים שהגיעו לארצות הברית כילדים, וזוהי המדינה היחידה שהם מכירים. הם עומדים בפני גירוש, והדמוקרטים נלחמים בדבר כאריות.
ההישג הגדול ביותר של טראמפ בנאומו היה החיבור המהודק שהצליח ליצור בינו ובין הממסד הרפובליקני, חברי בית הנבחרים והסנאטורים. אלה לא הפסיקו למחוא לו כפיים. רבים מהם ראו בו מוקיון כשהתמודד לנשיאות, כינו אותו בריון ובור ואמרו שהם מתביישים שהוא שעלה על הכס, המוביל.
כשהציג את הישגיו הכלכליים וגמר את ההלל על החוק שהוביל לקיצוץ המיסים, נראו הרפובליקנים כמו עדת מעריצים והתבוננו בעיניים מזוגגות מעריצות בנשיא שלהם. אין זה פלא: הם זקוקים להישגים שלו בתחום הכלכלי. בחירות האמצע מתקרבות, וכשהם ירוצו בקמפיין הם צריכים להציג לקהל בוחריהם, שהם בשר מבשרה של מפלגה שמובילה דרך כלכלית חדשה שתיטיב עימם. טראמפ התפאר בהישגיו הכלכליים, והוא כמובן לא אמר שהמגמה לשיפור הכלכלה החלה עוד לפני שנכנס לתפקיד, והיא נמשכה לא בזכותו, אלא למרות כהונתו.
נולד מנהיג חדש לדמוקרטים?
גם קהל הבוחרים של טראמפ יכול היה להיות מרוצה: טראמפ נשא נאום לאומני, דיבר על אהבת הדגל, על מיקומה של אמריקה לפני כולם, על תוכניותיו להעצים את הארסנל הגרעיני ועל השמירה הקפדנית שלו על זכות האמריקני להחזיק בנשק. כשסיים לדבר, החל מופע שדמה לאסיפות הבחירות שלו: הקהל עמד על רגליו וקרא קריאות "USA, USA". היה זה נאומו הראשון של טראמפ על מצב האומה, והוא נראה ונשמע כמו נאומו הראשון לקראת מערכת הבחירות הבאה שלו: נאום כוחני, בריוני, שלא הייתה בו חמלה לדל ולחלש.
רק חלק קטן מנאומו הקדיש טראמפ לנושאי חוץ. הוא רפרף על המצב בסוריה, הדגיש כי הוא עמד לצידו של העם האיראני שהתקומם ודרש את חירותו ולא שמר על שתיקה. בכך הוא עקץ את אובמה, שב-2009 לא הביע מייד תמיכה במפגינים שיצאו לרחובות איראן. טראמפ חזר ואמר כי הוא בעד העם האיראני, אך כמובן לא הזכיר שחסם בפני אנשי העם האיראני את הכניסה לארצות הברית כשכלל את הרפובליקה האיסלאמית ב"צו המוסלמים" שלו. מוסלמים שבהם מחזיקי ויזה, סטודנטים הלומדים בארצות הברית ומי שרק יצאו לחופשה ולא יכלו לחזור למדינה האמריקנית. ואת זה העם האיראני לא שוכח.
טראמפ עבר בהצלחה את מבחן הטלפרומפטר: הוא היה צמוד לטקסט שהוכן לו וכמעט לא סטה ממנו. זאת הייתה בשורה מחממת לב עבור יועציו הרבים שעמלו על הנאום וחששו שהוא ישרבב כהרגלו דברים שיפגעו במעמד או ברצינות של הדובר. טראמפ הצטיין בקריאת המילים, אבל לפחות למחצית אמריקה הוא לא הביא כל בשורה, להפך, הוא הוכיח לה שוב שגם כאשר הוא לא מעליב, לא מדבר בגסויות ולא מנבל את פיו, טראמפ הוא טראמפ, זה הנשיא שהם מתביישים בו.
כמיטב המסורת, לאחר נאומו התייצב נציג הדמוקרטים מול המצלמות כדי להגיב: הפעם נבחר חבר בית הנבחרים, ג'וזף קנדי השלישי בן ה-37, בן השושלת: הנשיא קנדי היה הדוד-רבא שלו. המפלגה הדמוקרטית, שעדיין לא התאוששה מתבוסת הילרי קלינטון בבחירות, מנסה לבנות דמות של מנהיג למרוץ הבא, וקנדי נחשב לכוכב עולה בקרב הדמוקרטים.
לקנדי יש את השם הנכון, שהצליל שלו ערב לאוזניה של אמריקה, יש לו את הבלורית ה"קנדית" בעיצוב הנכון וגם את המראה יפה התואר. גם המילים שאמר היו חזקות: הוא הבטיח להפיל את החומות של אמריקה - "כדי שאחד ינצח, לא צריך שהשני יפסיד" - ודיבר על החלום האמריקני של מדינת מהגרים.
ל"חולמים" הוא פנה בספרדית והבטיח: "נילחם למענכם, לעולם לא נפקיר אתכם". ניכר היה שהוא מתרגש. בזווית פיו נראו טיפות רוק וזיעה קרה. ניכר היה כי הוא יודע שבלילה הזה, כשהחליטה מפלגתו לשגר אותו להגיב ולא מישהו מהפנים היותר מוכרות של המפלגה הדמוקרטית, זה מחייב עד מאוד וגם מפיח תקוות. הייתה זו טבילת האש הראשונה שלו במעמד מהסוג הזה: הדמוקרטים שיבחו אותו על דבריו האמיצים, אבל בינתיים לא קשרו כתרים לראשו ולא ידעו לומר אם בלילה הזה - נולד אצלם מנהיג חדש.
לפנייה לכתב/ת 
