הכל מרגיש מאולתר / טור
במכבי ת"א הכל נראה כמו בפעם הראשונה. מתבססים על הכישרון בלבד ועל התנועות הטבעיות של השחקנים. בז'לגיריס בדיוק ההיפך: השיטה מנצחת. שאראס תורם הרבה יותר לקבוצתו מספאחיה, ולנו נותר רק לקנא. עידו אשד על ה-99:84 שחטפו הצהובים בקובנה
מנעד פרצופים די אחיד. ספאחיה(צילום: ראובן שוורץ)
כל משחק נגד שאראס הוא מסיבה. הוא תיאטרלי, מושך תשומת לב והופך תמיד למוקד האירוע. כך היה כשחקן, והוא ממשיך את ההצגה כמאמן. העניין הוא שלא תמיד אפשר לזהות השפעה של מאמן על קבוצה, ובוודאי לא על תוצאה, שלרוב מיוחסת לשחקנים. רק שלגבי המשחק אמש (99:84), אפשר להעניק את הניצחון הליטאי על מכבי תל אביב, כמעט כולו, למאמן המבריק של ז'לגיריס, ולתרומתו המשמעותית לקבוצתו. תרומה גבוהה הרבה יותר ממה שמוסיף למכבי תל אביב נבן ספאחיה.
כדי להבין, נתחיל דווקא עם המספרים. קבוצה שהתקציב שלה נמוך פי שניים ויותר ממכבי מפרקת אותה ושולטת במשחק לאורך 39 דקות. קבוצה שהכישרון שלה נמוך ב-20-30 אחוזים (והאתלטיות שלה כנ"ל) מתמודדת עם מכבי על הקרשים ומנצחת אותה, משחקת כדורסל ממושמע וחכם יותר, חולקת את הכדור באופן קבוצתי יותר (29 אסיסטים), וכפועל יוצא, נהנית הרבה יותר לשחק. אלה המדדים שלפיהם נמדדת תרומה של מאמן.
אצלו כל משחק הוא מסיבה. שאראס(צילום: ראובן שוורץ)
ההבדל בין ספאחיה לשאראס מתחיל במצב הגופני. אפשר להתווכח אם שאראס מגזים או לא בהתנהלות שלו, אבל הוא לא יושב לרגע. מגיב לכל אירוע באופן דרמטי ולרוב כועס, צורח על שחקנים ונמצא חצי מהזמן בתוך תחומי המגרש, מת לקחת את הכדור ולהדגים פיק-אנד-רול נכון. הוא כל כך משתולל, שכשהוא פונה לשופט בשיא האנרגיה רק כדי לשאול משהו - הוא חוטף מיד טכנית לא מוצדקת, אולי כי הפרצוף שלו שידר קריזה.
ספאחיה הוא הקיצון השני. אמנם עומד רוב המשחק על הקו, אבל מנעד הפרצופים שלו כולל פן אחד בלבד, שיכול להיות מתואר כמתעניין עד אדיש. הוא לא משנה תגובה ותנוחה אחרי סל של מכבי, אחרי סל של ז'לגיריס, אחרי פעולה טובה או רעה. ממש אפס תגובתיות ושינוי. מה כן? שתי דקות לסוף במינוס 15, הוא מסמן לשופט בידיים שהיה צעדים. זהו. בואו נגיד שאלה שתי קיצוניות שבינהן נמצאת התנהלות המאמן האופטימלית, אבל בין שתי אלה, שחקנים תמיד יעדיפו שאראס. כי הם יודעים שאכפת לו, שהוא צועק עליהם באהבה, כי הוא רוצה לנצח יותר מהם. כי בין הטירוף ליזע ולדמעות, הוא גם מלמד אותם לשחק ומקדם אותם.
בשיא המומנטום, המנוע יצא. פייר ג'קסון(צילום: ראובן שוורץ)
בין הדברים הנכונים שתרם ספאחיה למכבי הצלחתי לדלות את זיהוי היתרון של מייקל רול עם קווין פאנגוס בפתיחה, והכנסתו של הרכז החיוני של ז'לגיריס לבעיית עבירות מוקדמת. וכן באופן מפתיע, הכנסת מוטיבציה לא אופיינית ביציאה מחדר ההלבשה בהפסקה, ובניגוד לתסמונת הרבע השלישי, הורדת ההפרש וכמעט חזרה מושלמת למשחק. אבל אז הגיע מבחן אומץ. פייר ג'קסון ביצע עבירה שלישית, ויש נקודת החלטה. בשיא המומנטום, עם אפשרות להפוך את המשחק, לקח ספאחיה החלטה רופסת, סטנדרטית ולא אמיצה, והוציא את המנוע שלו. אחרי ארבע דקות בלבד, ההפרש קפץ מ-4 ל-14, ועד שספאחיה הבין את הטעות, לקח פסק זמן ראשון והחזיר אותו, המשחק כבר נגמר.
שאראס לא היה שחקן קל לאימון, אבל הוא כנראה מתעקש עם השחקנים שלו על כל פיפס, אולי כדי לחפות על הפערים שהרגיש בזמנו על הפרקט. זה מתחיל ביסודות. בעוד מכבי זזה בנחת בתרגילי ההתקפה, והשחקנים עוברים ליד החסימות, אצל הליטאים כל פעולה היא מדויקת ומתוזמנת. עושים תנועה נגדית לפני קבלת כדור, מדביקים על החסימה, עוברים צמוד ומתגלגלים נכון פנימה. כדורסל באמת קלאסי של קבוצה מאומנת למשעי. זה אפילו יותר משמעותי בהגנה. מה שבוודאי עוזר לכל מאמן בוגרים בליטא היא העבודה היסודית עם בני נוער, והקניית יסודות הכדורסל שעובר כל ילד במדינה, שהכדורסל זורם בדמה.
ומה עם משחק ההגנה?(צילום: ראובן שוורץ)
שתי דוגמאות רצופות מהמחצית הראשונה המחישו את ההבדלים ברמת האימון באופן מדויק. בסוף רבע ראשון - מכבי רצה עם כדור אחרון, אבל במקום לשמור עליו ולסדר קליעה בסוף השעון, קול מסר באופן טפשי לרגליים של קיין, אף אחד לא ירד להגנה, וליי-אפ קל של ז'לגיריס על הבאזר נרשם מהעבר השני - טעות של 4 נקודות, מומנטום, מוראל. ואז בתחילת הרבע השני, מכבי מניעה כדור נגד דאבל-אפ ליטאי ומגיעה לקליעה קשה של קיין מחצי מרחק. ברצינות? זה תוכנן מראש? הכל מרגיש מאולתר. מנגד יצאה המתפרצת הנגדית של חמש מסירות לליי-אפ יפה של דייויס, בלי פאול של מכבי. כאן מתבטאת רמת האימון של קבוצה. החלטות נכונות, הכוונה מודעת לשחקנים מתאימים בכל מצב. מכבי רחוקה מזה שמיים וארץ.
צפו בהכנות של מכבי ת"א לקראת ז'לגיריס (צילום: אורן אהרוני)
דוגמה נוספת - תרגיל אאוט מתחת לסל של ז'לגיריס, כולם זזים וחוסמים, והמסירה הולכת למילאקניס לפינה לשלשה. מסירה קשה על הרצפה, אבל כולם יודעים שהיא תגיע בדיוק ליד, בדיוק בזמן, ותבוא שלשה נוספת. מתאמנים על זה. במכבי הכל נראה כמו בפעם הראשונה. מתבססים על הכישרון בלבד, ועל התנועות הטבעיות של השחקנים, שמגיבים למצב ולכדור, אבל אין
תיאומים מתוחכמים, בין שניים או שלושה שחקנים, בוודאי לא בין כל החמישיה. ז'לגיריס לא תלויה באף שחקן ספציפי, השיטה שלה מנצחת. במכבי התלות בג'קסון הולכת וגדלה, כשהוא לא טוב מכבי תפסיד תמיד. ושאראס הכין תוכנית משחק, הוציא את ג'קסון וקול מהעניינים, איתגר את גבוהי מכבי לנצח אותו, אבל הם לא יכלו לו. תוכנית המשחק של מכבי - בואו נשמור. וגם זה לא בוצע.וכמובן שכאוהב כדורסל ישראלי, כולי קנאה לקבוצה שמתבססת על שחקנים מקומיים, רוב ליטאי, תוספת אירופית מסלובניה, צרפת וסרביה, ורק שני אמריקנים. לזה התכוון המשורר. עם מאמן שגדל ככוכב במועדון ומוביל אותו לפלייאוף ואולי לפיינל-פור, אתה מקנא בפרויקט המיוחד הזה. במכבי, כרגיל, הס מהלהזכיר. DNP לכולם. מצטער מכבי. את לא שם. בכל המובנים.
לפנייה לכתב/ת 
נוריס קול
צילום: ראובן שוורץ
מומלצים
