"המירוץ למיליון": עירפו את ראשם!

נראה לי שאני מתחילה להתרגל לפורמט. יש בזה משהו שמתאים במיוחד למציאות הישראלית – דחיקת הקץ, גבירותיי ורבותיי. דחיית סיפוקים היא הסיפוק החדש. סופים? סגירות מעגל? זה אוברייטד. הגיע הזמן לעלות מדרגה, להכיר באקראיות חסרת המשמעות של הקיום, לחיות כמו מערכונים של החמישייה – בלי פאנץ'. בלי שורה תחתונה. בלי הדחות.

השבוע ראיתי כמה פרקים מהעונה החדשה של "המירוץ למיליון" בארה"ב, עונה 30 (שאגב, אימצה לראשונה את משימת הדו-קרב המפוקפקת). זה היה מוזר כל כך, לא הספקתי למצמץ וכבר הודחו שלושה זוגות. לא הספקתי להכיר את המשפחות שלהם (כולן זהות, זה נכון, אבל זאת לא סיבה לקפח אף אחד), את ההעדפות הקולינריות שלהם, את החורים המצחיקים שלהם בהשכלה. בשביל מה זה טוב? מה הבהילות הזאת לזנק משטיח לשטיח, למה אי אפשר קצת להתאפק? הרי ידוע שהחלק הטוב הוא הציפייה.

לעולם לא עוד הדחה!

לכן אני מציעה שדרוג חדש לפורמט, שיתאים גם למצב המפוצל של שוק הטלוויזיה הנוכחי וגם לתקציב של ההפקה, שתוכל להתדרדר אפילו ממשימות מזיגת תה וחיבור צינורות למשימות יצירתיות כמו הפרשת חלה בטלפתיה או לקיחת אחריות על השואה. לעולם לא עוד הדחה! למדנו את הלקח שלנו, לא ניתן שזה יקרה שוב. רק ריצה למיליון, ריצה ריצה ריצה, עצורים. הרבה עצורים. פה ושם לעבור בין מדינות כדי שעומר יוכל לקרוא להן קורגוסטן, זה דווקא מרענן, אבל בלי רון שחר ובלי השטות הזאת של התמעטות. להפך, אנחנו צריכים להתרבות, להתעצם, להוסיף רצים בכל שלב כדי שנוכל לכל מי שעומד עלינו לכלותנו. וכל מדינה שנעבור בדרך - נתיישב בה. נקים סניף מקומי של הרבנות, ניטע יער של קק"ל, נקנה ביטקוין ונעשה קידוש. באנו, ראינו, אכלנו חלווה ב-11.

הדבר היחידי שאולי האפיל על הגמילה המתבקשת מהדחות הוא הגישה המצערת של צמד האסופיות, ירדן ואן. ג'יזס, שמו לכן עצור. לא הקריבו אתכן לעולה! כמה חפרתן על זה שזוג אחר במירוץ שיחק את המשחק. בסדר, אז זאת אולי לא הייתה ההחלטה הכי חכמה מצידם מבחינה אסטרטגית, אבל כמה רחמים עצמיים, ואיזה האשמות מפגרות – "באתם לשחק את המשחק". לא, די, אני בשוק. דניאל ואליהו באו לקחת את המיליון? עִרפו את ראשם! דניאל ואליהו' שכבר איזה מאה שנה עומדים בעצור והכי רחוק שהם הגיעו זה לתת את הסיילנס טריטמנט לרגב והלן כשהם עמדו איתם בעצור, שעזרו לכI עם הסירה והשטיח שבאורח פלא טיפס לראש המתקן לפני כמה פרקים, שפישרו ביניכן כשנקלעתן לריב. איך כשמשהו לא החליק לכן לגרון פתאום שכחתן הכול. 

רחמים עצמיים מוגזמים. אן וירדן

ואני לא קונה את הטיעון הדבילי הזה של "צביעות". למה שיהיו מגעילים אליכן אם רוצים לשים לכן עצור? זה חלק מהוראות ההפעלה של המירוץ. כשאתן משחקות עם חברים מונופול והם שולחים אתכן לכלא - הם חייבים גם להתנהג אליכן חרא כדי לא להיות צבועים? מה שהרג אתכן זאת ההפתעה. נתפסתן לא מוכנות מבחינה נפשית, ובסדר, זה חלק מהמשחק. איפה הרוח הספורטיבית המצוינת שלכן? לא מספיק חיממתן את הלן ורגב על דניאל ואליהו, שזה הדבר הכי קל בעולם כי שני אלה יושבים על פתיליית אש התמיד מהרגע שהם נכנסו למירוץ, גם סיימתן את דרשת הצדקנות שלכן ב"ביי אפסים". אין לתאר. מזמן לא נגעלתי מכזה מפגן מכוער של "מגיע לי". וואלה, חשבתי שאתן זינות, מסתבר שאתן זינות בלבאס.

לא חברים, שחקנים. דניאל ואליהו

בפרק הבא כולנו נבכה מסימן דרך. בהצלחה לאוולין וטוהר, בעולם נטול הדחות אתם המנצחים שלי! אילליקה.