לעבור לגור בברלין עם שני ילדים קטנים
אור שוורץ-כהן הייתה עסוקה בענייניה כשבן זוגה סיפר שיש לו הזדמנות להתקבל למשרה בכירה בחו"ל, והיא נתנה לו את ברכת הדרך באגביות. לאחר כמה שבועות הוא התקבל למשרה, והחיים שלהם קיבלו טוויסט בעלילה. בטור חדש היא מספרת על המשמעות של רילוקיישן
זה התחיל בשיחה אגבית כזאת, עם "מותק", בן זוגי שיחיה, שאמר לי בחצי הלצה: "יש איזו משרה בכירה ממש טובה עם יכולת להתפתח. נשמע טוב, לא?"
עניתי לו בחצי הקשבה, תוך שאני מקלידה כמה דברים במחשב, "ברור, לך על זה, מותק! מה שיעשה לך טוב - יעשה גם לי טוב". והוא המשיך: "מעולה, כי זה אומר שנצטרך לעבור לגור בחו"ל". הרמתי את הראש, ולרגע הייתה ההקשבה נתונה במלואה אליו, ואמרתי: "אה, ברור, מה שתגיד". הייתי בטוחה שהוא עובד עליי, הרי הוא יודע שיותר מרבע שעה נסיעה מההורים שלי אני לא זזה.
קראו עוד בערוץ הורים:
"למה אני לא יכולה להיות האימא המושלמת?"
המנכ"לים קוראים לכם - "תנו לילדים לשחק"
מתברר שהוא לא צחק. אחרי כמה שבועות אמר לי: "התקבלתי, עוברים לגור באירופה, אמרת 'בסדר', ואי אפשר עכשיו להגיד לא". פה אני נותנת לכם שנייה לדמיין את הפרצוף המופתע שלי ואת האסימון שנופל באיטיות עד שמגיעה ההבנה: מה עשיתי? איך אני אומרת את זה להורים שלי? מה אני עושה עם העבודה שלי? איך מעבירים את הילדים מהשכונה שהם כל כך אוהבים ומכל החברים שלהם?
הביקור הראשון - זוועה
אחרי התייעצות עם כל ישראל ובעלה, דיונים נרחבים על איזה מיקום אירופי יהיה הכי מתאים למשפחה ולעבודה, שיחה עם אבא שלי על ההיסטוריה המשפחתית בברלין, קצת הומור שחור עם אח שלי, בכי עם אימי ואחותי על כמה נהיה רחוקות אחת מהשנייה ושהן מבטיחות לבקר אותי מלא - התחילו ההכנות למעבר לברלין.
הייתה לנו חצי שנה לסדר את הדברים ולעבור, אז איך מתחילים? נכנסנו לכל הפורומים על ברלין - פורומים מדהימים, יש בהם המון מידע, עזרה ותמיכה מהרבה ישראלים שעברו את החוויה וכיוונו לעבר מה שכדאי לעשות.
ליקטנו מידע מכל מה ששמענו וקראנו והתחלנו להגיע לברלין לביקורים קצרצרים של יומיים-שלושה, כי למעשה אף פעם לא היינו בברלין קודם. בדקנו אזורי מגורים, גנים לילדים, רחובות שנראו לנו מעניינים לגור בהם. הכרנו ישראלית שעזרה לנו עם כל ענייני הבירוקרטיה וגם סתם טיילנו ודמיינו איך יהיה לגור פה עם הילדים.
הביקור הראשון היה זוועה. הכול היה חשוך, קר ומוזר. הרחובות מתמשכים, הבתים מוזרים, ובכלל לא נראה שיש פה ילדים. לא הבנתי איך אני מסכימה להביא לפה את הילדים שלי. מזל שהביקור השני היה במאי, מלא פריחה ושמש, הכול היה מואר והרבה ילדים מסביב. שכרנו אופניים וראינו כמה ירוק יש מסביב.
גילינו שהבתים פה נראים מבחוץ כמו רכבת אחת גדולה, אבל ברגע שנכנסים בדלת הבניין זו כבר ממלכה אחרת. לכל בניין יש את האופי שלו ואת הייחודיות שלו. ברגע שנכנסים פנימה מגלים חצרות משותפות, מתקני שעשועים לילדים, מרפסות מגניבות - ממש מיוחד ושונה ממה שחשבתי בהתחלה.
נרשמנו לכל הגנים שיש בברלין בשני האזורים שעניינו אותנו וגם הגענו פיזית (בעיקר לגנים הדו-לשוניים) כדי לראות אותם ולהציג את עצמנו. זה לא כמו בארץ, שתמיד יהיה לילד מקום בגן כלשהו. פה יש ילדים שנשארים בבית עד גיל חמש, וזה השלב שממש, אבל ממש נלחצתי.
אין איפה לגור
אחרי ריאיון באנגלית וגרמנית בסקייפ עם בני בן החמש, שיודע רק עברית - שיחה שלא מביישת ריאיון למשרה בכירה בהייטק - קיבלנו מקום נהדר, אבל רק בשבילו. אל ייאוש! המשכנו לחפש גם לבת השנתיים וחצי מקום בגן קרוב כלשהו, בשאיפה גם לגן דו-לשוני בין-לאומי. התמזל מזלנו ומצאנו לה מקום בגן עם הרבה המלצות. שמחנו מאוד: יש גנים, יש עבודה, רק שאין איפה לגור.
האמינו לי, יותר קל לזכות בלוטו מאשר למצוא דירה טובה בברלין. אחרי היסטריה קלה שלי ישבנו מיואשים מול המחשב, מריצים כל מיני חיפושים אקראיים והזויים לדירות בברלין. פתאום הופיעה איזו דירה מקסימה, בול מה שחיפשנו, אומנם מעט רחוקה מהאזור של הגנים, אבל אופציונלית לחלוטין.
הרמנו טלפון ב-20:00 כי אין כבר דחיית סיפוקים, ולמזלנו ענה מושיענו המקסים. לאחר מספר שיחות ותמונות במחשב, סגרנו דירה מרחוק. לא האמנתי שזה מה שיקרה, שאני אעבור לברלין לדירה שאפילו לא ראיתי. מאיפה האומץ הזה פתאום?
לצאת לדרך חדשה
עכשיו כשהכול נסגר - הגנים והדירה - צריך להודיע בעבודה, לילדים ולחשוב איך עושים את המעבר בצורה הכי טובה. איך מכינים את הילדים, מה עושים עם הבית שלנו ועם החתול, שהוא לגמרי חלק מהמשפחה, ואיך עוזבים את המשפחה והחברים הקרובים?
קודם כול לקחתי את בעלי לשיחה צפופה באחד הערבים ושאלתי אותו: "איך נסביר לילדים שעוברים?" הוא ענה לי בקריצה: "את אחראית החינוך בבית, בשביל מה יש לך תואר שני בייעוץ?" איחל לי בהצלחה והמשיך להתעסק בכל ענייני הבירוקרטיה הבלתי נגמרים של המעבר.
גם למשרד החינוך הייתי צריכה להודיע שאני עוזבת, לאחר עשר שנים כמנהלת גנים, עבודה והדרכה לאנשי חינוך, הורים וילדים. זו עבודה שנכנסת ללב, חלק ממני וממי שאני - איך אני יכולה לשים את הכול בצד?
מצד שני נפתחה בפניי אפשרות להיכנס לעולם חדש של תרבות שונה, חינוך, אנשי מקצוע מגוונים מכל העולם. חוויה שתעשיר את העולם המקצועי שלי - ניסיתי לשכנע את עצמי.
נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי לקחת את הכול כחוויה לחיים. יוצאים לדרך חדשה.
הכותבת היא אימא לשני ילדים, יועצת חינוכית בעלת M.A, מנחת הורים, מאמנת רגשית לילדים ומנהלת האתר "הורות יצירתית"
מסתגלים לשינויים:
לפנייה לכתב/ת 
