כשרפיק היה תמיר קמחי: בחזרה לרוח הנעורים של "תוססס"
עם 51 אחוזי צפייה, חלוצת תוכניות הנוער הביאה לטלוויזיה הישראלית בשידור חי סאטירה פוליטית בועטת, ולא פחדה לעמת אותם עם נושאים בוערים כמו אובדנות ואונס, לצד עיסוק במיניות ותרבות מגוונת. עם משכורת סמלית ולא מעט על הכתפיים שלהם - תמיר קמחי, יעל אלמוג ואקי אבני הפכו בין לילה לכוכבי ענק. סיפורה של תוכנית שתישאר צעירה לנצח
אנחנו חיים בעידן שבו גיל ההתבגרות הוא סוג של טחב שמתפשט בו זמנית לשני הכיוונים – מתחיל מוקדם יותר ונמתח קדימה, כשילדים בני 30 ו-40 שלחלקם כבר יש ילדים משלהם עדיין מתחבטים בחיבוטי התבגרות. אבל לפני כמה עשרות שנים הגבולות היו ברורים, ואחת השאלות שהעסיקו לא מעט אנשי טלוויזיה מחד ואנשי פרסום מאידך היתה 'מה לעזאזל קורה בראש הקטן והמחוצ'קן של בני-נוער' ואיך בדיוק הם אמורים לתקשר עם החיה הזאת שנקראת נוער מתבגר.
בסוף שנות ה-80 הערוץ הראשון עדיין היה השליט הבלתי מעורער של הטלוויזיה בארץ, והוא משל בה בדרכו המנומנמת, אבל בכל מיני מקומות בממלכה ניצני המהפכה כבר החלו לבצבץ. בארה"ב ובאירופה כבר לבלב שיגעון ה-MTV ובגלי צה"ל קם דור חדש של קריינים, שהמשיך את תהליך הבקיעה של המחזורים שקדמו לו, והשיל את העניבה לטובת סגנון הגשה משוחרר ונמרץ. ארז טל ואברי גלעד, שנחשבים לחוליה הראשונה בשינוי, כבר צצו פה ושם בטלוויזיה, ואילו במחלקת הילדים והנוער של הערוץ הראשון נערכו לחזרתה של "שמיניות באוויר", ששודרה כבר שמונה שנים ברצף.
אמנה כהן היתה אז מפיקה חדשה יחסית במחלקה. אחרי שנה אחת ב"שמיניות באוויר" היא הציעה ליישר קו עם העולם שבחוץ ולנסות פורמט קצת שונה, שקצת פחות יחנך את בני הנוער ויותר ידבר אליהם ואולי אפילו – מה אתם יודעים – יתן לנוער לדבר בעצמם. "אני בכלל לא אהבתי ילדים, אבל זאת הייתה מחלקת ילדים אז החלטתי לעשות משהו שיפנה לילדים יותר מבוגרים. היה אז 'החתול שמיל' ו'ראש כרוב' ותוכניות שפנו ממש לילדים, אבל אני למדתי שילדים אוהבים לראות תכנים של מבוגרים, גם הקטנים שבהם".
את החזון שלה הביאה כהן להנהלת המחלקה, אבל שם לא ממש עפו על הרעיון החדשני. "בסך הכל היתה נטייה להמשיך את מה שהיה, רוב האנשים מעדיפים לא לשנות משהו שכבר מתקתק. וכמובן גם דליק נלחם על מקומו ואני יכולה להבין את זה. לא היה לי כלום נגדו, חיבבתי אותו מאוד, אבל רציתי לשנות את התפיסה וחשבתי שיותר חשוב שתהיה תוכנית טובה מאשר שלדליק יהיה טוב. אני אדם חסר סבלנות וגם הייתי צעירה יותר, אז נאבקתי".
גלגלי הערוץ הראשון נעו לאיטם וחרקו לא מעט. בניסיון לקדם את הרעיון של תכנית נוער חדשה היא החליטה לחפש את המנחים המושלמים, בהנחה שכשאלה יגיעו מי שצריך להשתכנע - ישתכנע. והיא ידעה בדיוק גם איפה לחפש. "לא הייתי מאזינה קנאית לרדיו אבל ידעתי שזו קבוצת הגיל שאנחנו פונים אליה".
תמיר קמחי (היום רפיק ידידיה) היה אז מגיש פופולרי בגלי צה"ל, הוא נענה לפנייה של הטלוויזיה הממלכתית להגיע לאודישן. "לא ידענו יותר מידי מה זה", הוא נזכר. "הכרתי את יעל אלמוג ורווית פררה מגלי צה"ל, הן היו שנה מתחתיי. רצו לבדוק את הכימיה של שלושתנו אחד עם השני ואני לא זוכר מה עשינו שם אבל אחרי האודישן כבר אמרו לנו שהיינו טובים. לא התאמצו הרבה, לקחו את הסחורה הראשונה שהגיעה לבאסטה", הוא צוחק. "ויאללה, מי הסוכן שלכם?".
היה לכם סוכן?
"מה פתאום. זה היה ערוץ ראשון בתנאי עולב, משכורת של טאלנטים מתחילים, לסוכן לא היה בכלל ממה לגזור עמלה".
"עשיתי איתם שיחות מקדימות כדי לראות איך הם מתפקדים אחד עם השני", משחזרת כהן. "הרעיון היה שישבו בני נוער באולפן וינהלו שיחות כמה שיותר קרובות לשיחות האמיתיות שהם מנהלים, בנושאים שמעניינים אותם. והם היו מצוינים בזה", מאבחנת כהן. "תמיר היה פורק עול, הוא היה פרא אדם. אז לא קראו לזה ככה אבל היו לו הפרעות קשב. הוא היה מאוד נחמד ומאוד אינטליגנטי אבל לא משכיל במובן הזה שהיה בו משהו ירוק ושובה לב. יעל אלמוג היתה צעירה ורצינית עם איי-קיו גבוה מאוד, עם עברית מצויינת ויכולות למידה מאוד גבוהות. שלושתם גם נראו בגיל של הנוער שצפה בהם. תמיר נראה צעיר נורא, כמו ילד וגם יעל ורווית, היה בהן משהו ילדותי".
אחרי שאוישה נישת המגישים פנתה המחלקה לבניית הפורמט. השם שנבחר היה "תוססס", ששידר את הרוח התזזיתית והרעננה של קהל היעד ועוצב אולפן חדש בצבעים סגולים. דובי לנץ, ששימש גם כיועץ מוזיקלי של התוכנית, ייסד פינת חידה חדשה שקיבלה השראה מהפינה של יואב קוטנר ב"זהו זה", והגל"צניקים התבקשו לכתוב קטעי קישור קטנים ולשחק אותם, בנוסף לשיחות שהם ניהלו עם בני הנוער. "היום זה נראה עתיק אבל לזמנו היתה בזה דינמיות. היה ניסיון לשאוב השראה מדברים שקרו אז בעולם", מסכם ידידיה.
בקלות ובטבעיות
ביחד עם המפיקה שוש עינב, "תוססס" יצאה לדרך, ללא מתחרים, ומהר מאוד הפכה לחובת צפייה. פררה, קמחי ואלמוג הביאו לטלוויזיה ניחוח שאפשר לסכם אותו במילה אחת – קוליות. קמחי עיצב את ההגשה בדמותו ההיפראקטיבית והנוירוטית מעט, וכבר מהתוכנית הראשונה שלושתם נעו בין התחנות באולפן בטבעיות נונשלנטית שהביאו איתם מהתחנה הצבאית. בתוכנית הראשונה – הכל בשידור חי, כן? - שוחחו בני נוער על השאלה האם חרדים צריכים להתגייס לצבא ועל הנטייה של בני נוער להתנסות ברולטה רוסית, בעקבות מקרה שאירע לא מזמן בערד; שירה גרא שידרה מתרגול של צופי האש בני נוער מסתערים על שריפות ומחלצים פצועים ממכוניות; קוסם צעיר עשה קסמים באולפן, דובי לנץ נתן חידה ועל הבמה הקטנה הופיעה להקת "טאטו".
בריאיון שפורסם כמה שנים לאחר מכן מתארת אלמוג את השידור ההוא כ"פאדיחה אמיתית. זאת היתה הפעם הראשונה שהופעתי בטלווזיה, הייתי צריכה לראיין את הזמרת אלונה דניאל בתוכנית הראשונה של תוסס ומרוב התרגשות לא הצלחתי לשלוט על התנועות של הפה. לא הצלחתי לדבר, זה היה נורא. אני זוכרת אותי עומדת מול המצלמה ומנסה להגיד משהו והפה שלי הולך לכיוון אחר".
עמוד השדרה של התוכנית נע בין אקטואליה רכה לנושאים אישיים שמעסיקים בני נוער. מגלי התאבדויות וריאיונות עם נערות שהוטרדו מינית (בתוכנית אחת שהוקדשה לנושא התראיינה נערה שנאנסה שנתיים קודם לכן), ולצידם פינות יעוץ נועזות בנושאי מיניות ויחסים שבינו לבינה. בין האורחים המוזיקלים אפשר היה למצוא את מיטב הפלייליסט הגל"צי דאז וגם גיחות של עברי לידר הצעיר, נמרוד רשף ואפילו משפחת רזאל הענפה. "כל המשפחה היתה אצלנו", משחזרת כהן. "הם היו חמישה או שישה, וכולם מנגנים. הם היו אז דתיים לייט, מבית דתי עם כיפות סרוגות, רק אחר כך פתאום נעשו קיצונים כאלה, ניסינו להביא מגוון. ילדים ערבים וילדים מפריפריות, כדי ליצור מגוון על המסך, של הצבעים של ארץ ישראל".
ביקורת שפורסמה בהמשך ב"ידיעות אחרונות" קבעה "מה שבולט בתוכנית הוא ההומור היבש, הטיפשי והמשועמם של המגישים. אותי זה מצחיק, או לפחות מעורר גיחוך. בכל מקרה אין כאן מקרה של הומור עממי וזה יופי!", כתבה סימה אלה. "מה שכן, הם צריכים לשים לו גבולות כי הוא מזמן כבר חילחל אל סגנון ההגשה שלהם והתוכנית הפכה חד גונית וחד מימדית. התחושה שנוצרת היא שהמגישים לא באמת מתעניינים במרואיינים שלהם ורוב השיחות יוצאות מרושלות ולא מרתקות. המגישים הופכים למרכז הבמה גם כשהם צריכים לפנות אותה".
בשיחה על תהליך השלום הודיע הנוער שהוא מעוניין להגיע להסכמה. "מעניין היה לגלות שאותם בני נוער שאמרו פעם 'לא למדינה פלסטינית!' שוב אינם מדברים כך ומוכנים לשבת ולדבר שלום, וכל מה שמפריע להם זה עם מי בדיוק". השילוש הקדוש – הבאזז, הביקורות ואחוזי הצפייה - הושלם כשהמקבילה לטבלת הרייטינג - סקר שבדק את הרגלי הצפייה של הנוער בישראל, מיקם את "תוססס" במקום הרביעי עם 51 אחוזי צפייה, אחרי "זהו זה", "שושלת" ו"כלבוטק". פררה, קמחי ואלמוג הפכו לסטארים.
"הם היו כל כך כריזמטיים על המסך שפתאום הם הפכו סלבס, למרות שהמושגים היו אחרים", אומרת כהן. "אני זוכרת שהיינו נוסעים מירושלים במונית והיינו עוצרים לתמיר בארלוזורוב, ואיזה התנפלות של ילדים היתה על המונית, כאילו הם הביטלס. זה הצריך המון כח נפשי לקחת את זה בפרופורציות, כי גם הם עצמם היו ילדים". כדי לשמור את הטאלנטים שלה עם רגליים על האדמה התייעצה כהן עם פסיכולוגים וגיבשה פרוטוקול שיחות קרקוע שנהגה לקיים עם שלושתם. "היינו צריכים לתחזק אותם. אני נשואה למי שהיה שחקן תיאטרון וקולנוע והכרתי את המפגש הזה עם הקהל, עם ההצלחה, מפגש שאין לו שום פרופורציות, אגב, אתה לא אדם יותר מוצלח בגלל שמזהים אותך ברחוב. אבל הם מאבדים את הראש לא כי הם רוצים, זה פשוט ככה".
"זה היה הערוץ הראשון, בתקופה מאוד מונופוליסטית. לפני המהפכה. ועם כל הרצון הטוב היה שם יובש קונספטואלי כל כך עמוק וממוסד, דעות מאוד מסוימות על איך טלוויזיה צריכה להיות", מאבחן רפיק. "טלוויזיה של גגים, שאת הכתיבה שלהם הפילו עלינו, ואת הביצוע שלהם בסטרט של השידור החי, עם מעט מאוד חזרות, זה היה מאוד מביש. אני פשוט זוכר את עצמי רוצה להיעלם."
"אני חוויתי את זה נורא. הכל הרגיש לי מאולץ, לא יכולתי לראות את עצמי. יום אחד שמעתי שאריאל זילבר רב עם החברים שלו ב'תמוז' ואמר שהוא רוצה להופיע עם שקית על הראש. ואמרתי שאני מבין אותו לגמרי. ככה הרגשתי. כשראיתי את עצמי בטלוויזיה ראיתי את עצמי סובל. כולם חשבו שהיינו מקסימים אבל לא הרגשתי ככה. הרגשתי שזאת חלטורה".
עם תשומת הלב הציבורית הגיעה גם תשומת הלב מהאח הגדול של הערוץ הראשון, ממשלת ישראל. המערכונים הקטנים ששובצו בתוכנית נשאו לא פעם מסר פוליטי שלא תמיד הלך יד ביד עם ממשלת הליכוד. "השחיטה של הפרות הקדושות נעשית בעדינות", נכתב באחת הביקורות. "הפוליטיקאים כנראה לא צופים בטלוויזיה בשעות אחר הצהריים וכך נשארה לצופים חלקה טובה של סאטירה". אבל פעם אחת בתקופת שלטון הליכוד צונזר מערכון בתוכנית: יצחק שמיר נרדם בלשכתו, ובחלומו המדינה נהרסת. לוי מאיים בהתפטרות, עולים מוחים נגד אבטלה, ואז שמיר מתעורר ואומר "נו טוף, זה היה רק חלום".
"אני זוכרת שהבאתי פעם לאולפן את אמל מורקוס, זמרת ערבייה", אומרת כהן, "היא היתה אז בתיכון והיה לה פה מפה עד הודעה חדשה, ואני התאהבתי בה לגמרי. היא נלחמה מלחמה פוליטית מאוד, עד זוב דם. ואחרי השידור החי קיבלנו טלפון שאמר שמעכשיו צריך להעביר את התסריטים לבדיקה. אבל מהר מאוד מישהו התעצל וזה הפסיק".
מאבדת גובה
קמחי היה הראשון שהחליט לפרוש, אחרי שנתיים בהם הנחה את התוכנית. "באיזה שהוא שלב פשוט לא יכולתי לסבול יותר את הרוממאיות, את הערוץ הראשון בשיא התחלואים שלו, את הטכנאים המבוגרים שלכולם יש דעה והכל ביי דה בוק, המון פוליטיקה מערכתית פנימית. רוחי הסוררת עזבה לכבלים, בדיוק הקימו אז את תבל, ICP, והיה פרץ של יצירה בכבלים עם תוכניות תרבות פסיכיות לגמרי.
"היתה לנו קריירה לאורך השנתיים שהגיעו אחר כך כמנחי במות ביום העצמאות. היינו סטארים בקנה מידה מקומי אבל מבחינתי נכוויתי. כמה שנים אחרי זה הבנתי שזה לא העולם שלי, אני בנאדם מופנם בכלל. סיפרתי לעצמי סיפור שאני בנאדם מוחצן ושחקן אבל זה לא היה באמת. והנה אני מורה למדיטציה. הפוך, גוטה", הוא צוחק.
את קמחי החליף אמנון פישר וירדן בר כוכבא החליפה את פררה שפרשה גם היא. בהמשך הגיע גם אקי אבני, שעד היום מזוהה מאוד עם התוכנית. "שזה מעניין, כי הוא לא נשאר הרבה זמן", אומרת כהן. "אקי בא מאילת עם.. אאורה אחרת לגמרי. לא רגוע יותר, ההיפך. הוא היה מופיע בבתי מלון והוא כבר בא עם ארומה של כוכב יפיוף שמביא איתו לאו דוקא דיונים על מהות האומנות ופוליטיקה. יותר עממי מבחינת גובה השיחה ופחות עממי כי הוא היה סלב יפיוף ומייד נדלקו עליו נורא".
"אקי לא היה הבחירה הראשונה שלנו למרות שהיה לו את הדבר הזה, כריזמה, אבל זה כבר לא היתה תוסס שהיינו כל כך גאים בה אלא משהו אחר. אנשים משתנים, מתבגרים, רואים את העולם אחרת. וגם אנחנו. בכל פעם שמישהו עוזב אתה חייב להביא מישהו שתפור לאלה שנשארים, כדי לא לאבד את הגישה הבלתי אמצעית".
יעל אלמוג, שהיום מכהנת בתפקיד בכיר בבנק הפועלים, היתה המנחה היחידה שהיתה שם מהתוכנית הראשונה ועד הסוף. "יעל הלכה ללמוד משפטים ואחר כך היתה בפרקליטות. אני זוכרת שהיא רצתה להיות כמו מרים בן פורת, שהיתה מבקרת המדינה, זה היה החלום שלה. היתה לה אמביציה חזקה והיא היתה צריכה את העבודה כי זה היה מקום הפרנסה. היא למדה כל הזמן ואחרים לא".
"תוססס" ישבה על קו התפר שבין שני עולמות טלוויזיונים שונים. ב- 1990 הגיע לארץ ערוץ MTV אירופה, ב- 1993 החלו רשמית שידורי הערוץ השני, אחרי שנתיים של שידורי ניסיון וב- 1994 עלתה "תוססס" בפעם האחרונה ואז החזירה את נשמתה לאלוהי המסך הקטן. יוצאי גל"צ שהגיעו אחר כך כבר צעדו בקלות בדרך שסללו קמחי, פררה ואלמוג ול"תוססס" נשמר מקום של כבוד בז'אנר של הגשה תזזיתי, היפראקטיבי שאיתו התבגר דור שלם. "היא השתנתה במהלך השנים בקצב שבו החיים משתנים", מסכמת כהן. "אנחנו לא טובלים באותו נהר פעמיים, וזה הכיף הגדול בשידור החי. יש משהו חי שעובר בין המצלמות והמסך, וכמו כל דבר חי, מגיע תורו להיעלם".
