קומו לרקוד: האלבום החדש של פרנץ פרדיננד הוא כיף טהור
14 שנה אחרי הלהיט הענק "Take Me Out" ואחרי שהחליפו גיטריסט והתחדשו בקלידן, החבורה הסקוטית מוציאה את אלבומה החדש, "Always Ascending" - אלבום מגובש וכיפי שעושה כבוד לסינתיסייזר ולמוזיקה אלקטרונית פוסט-פאנקית עם המון נצנצים
אלבומה החמישי של להקת פרנץ פרדיננד הוא עוד אבן דרך בטרנספורמציה המוחלטת שלהם מלהקת רוק פוסט-פאנקית ללהקת פופ, וזה לא נאמר בביקורת או באכזבה. הפרדיננדים פרצו לחיינו לפני 14 שנה עם הטראק ההיסטרי והסינגל השני שלהם "Take Me Out", שספק אם יש מי שצליליו לא מתנגנים בראשו רק מעצם הזכרת שמו, מה שמעיד על הרושם שהוא השאיר. מאז הם הפכו להדליינרים בפסטיבלים בכל העולם, ושמם המתנגן (של הדוכס שההתנקשות בו התניעה את מלחמת העולם הראשונה) מוכר כמעט בכל בית.
לפני כשנתיים ספגה הלהקה הסקוטית מכה רצינית כאשר הגיטריסט הראשי ניק מק'קארת'י עזב כי כל הזוהר הזה היה קצת יותר מדי בשבילו. לכן האלבום החדש עם הגיטריסט החדש דינו ברדוט, ועם הרכש הנוסף - הקלידן ג'וליאן קורי, הוא מבחן שבודק איך הלהקה מתמודדת בלי אחד מעמודי התווך שלה. התשובה היא שהיא מתמודדת יפה מאוד, אולי אפילו טוב יותר. ספק אם הלהקה הייתה מצליחה לשרוד לו הייתה מאבדת את אלכס קופרנוס, שהוא כל קולה של הלהקה.
עוד ביקורות אלבומים:
ג'סטין טימברלייק - "Man of the Woods"
הסינגל הראשון "Always Ascending"
"Always Ascending" הוא פשוט אלבום פופ משובח. מהתו הראשון שלו הוא דורש מהמאזין לקום ולרקוד, האווירה סופר-אייטיזית, הסינתיסייזר והתופים החשמליים מייצרים גוף אלקטרוני מהבהב. ההפקה המאוד מהודקת של פיליפ זדאר (חצי מצמד הסינת'-פופ קאסיוס) הופכת את הלהקה לגוף שלם ואחיד, שאף אחד ממרכיביו לא מנסה לבלוט יותר מהאחר. כשהם מוותרים על האגו הם מרוויחים מוצר שווה בהרבה, ואנחנו מרוויחים אלבום שנותן לנו בדיוק את מה שציפינו לו. שמעתם את הסינגלים ואהבתם? לא תתאכזבו מהאלבום כולו.
הערה מסתייגת מתבקשת כאן - לא מדובר באלבום מופתי, אבל זה פיור פאן. נקודת התורפה המרכזית של האלבום היא שהוא נטול מילים. זה לא שקפרנוס לא שר, הרי בלעדיו היינו נשארים עם צלילים רפטטיביים, אבל מה שהוא שר חסר משמעות. גם כשהוא מנסה לומר משהו על עולם של כלובי נייר, עצלנות כרונית וסגידה עצמית דרך סלפי, המילים מתכנסות למעין פתגמים חוזרים, שמרכיבים את הפזמונים הקליטים. משהו שם נעלם בדרך, ולפרקים נדמה כי המילים נבחרו כך שיתאימו לסאונד הכללי ולאווירה שאוהבת ליהנות ואוהבת לומר שזה רע. ובימים שבהם הגראמי בוחר במחאה שחורה כמייצגת את המוזיקה הפופולרית, טוב שיש גם אופוזיציה פחות לוחמנית.
איפה האהבה? "Feel The Love Go"
אין ספק שהשירים הבולטים כאן הם גם אלה שנבחרו להיות סינגלים: "Always Ascending", שפותח אותו, וגם "Feel the Love Go" קורצים לכם להוציא את צעדי הרובוט מארון הבושות שאליו הכנסתם אותם כשלבשתם כריות על הכתפיים. הוא עושה את זה בהצהרת כוונות ברורה שמתגשמת בהמשך. והסאונד שלו קורץ לעברה הפוסט-פאנקי של הלהקה בהומאז' לבלונדי ("Lazy Boy" הוא על גבול הקאבר). הצלילים האלקטרוניים והדיסקו הסוחף לא באים על חשבון הגיטרות, אלא לצידן - מעין ניק קייב בגרסה המנצנצת.
דווקא ב"Huck and Jim" הפרדיננדים מצליחים להפתיע, עם דיסטורשן וניחוח היפ-הופי שלשמחתנו לא נמשך יותר מדי ונשאר בגדר נגיעה קטנה. חבר'ה, זה פחות הסגנון שלכם, בואו נודה. ואילו השיר שסוגר את האלבום, "Slow Don't Kill Me Slow", חותם את כל כיף הזה בקצת רצינות בדמות בלדת עומק שמזכירה כי הפרנצים יודעים לנגן גם אחרת ושהפן הענוג שלהם - ענוג מאוד. ואולי חבל שהאלבום לא תובל בעוד בלדה שיכלה לשבור את הרצף ההומוגני והרקיד, וגם איפה היה הסקסופון הזה עד עכשיו?
בימים שבהם כל זב חוטם מוציא אלבום של שעה ומשהו עם המון פילרים, פרנץ פרדיננד מוציאים אלבום דאנס כיפי ומהודק באורך סביר (לידיעת ארקייד פייר). אומנם הוא נטול עומק ליריקלי ולא היה מזיק לו קצת תיבול, אבל מדובר בפופ טוב, שמנגנים אנשים בשר ודם, וגם לעשות פופ טוב צריך לדעת איך.
