ישראל נגד איראן: מי התחיל?
ישראל לא מנהלת מלחמה בסוריה, אלא בוחרת בקפידה את היעדים שלה ופועלת מולם ותו לא. איראן מצדה לא יוזמת פעולות ומבחינתה המנצח בעימות הוא זה שהגיב נכון. אז מי התחיל שלשום את האירוע הביטחוני בצפון?
המצב בסוריה מסובך ונפיץ. האירוע שהחל שלשום (יום שבת) לפנות בוקר גם מתגלגל ומתהווה. אבל בסופו של דבר ניסיון אמיתי לרדת לעומקם של דברים צריך להיפתח בשאלה הילדותית "מי התחיל?"
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
זו שאלת המפתח מכיוון שהיא מאפשרת להבחין בין שני הגיונות מתחרים שעל פיהם מסתדר המצב בסוריה - ההיגיון הישראלי וההיגיון האיראני. על פי ההיגיון הישראלי, המאבק מול ההתבססות האיראנית הוא מאבק שמנוהל בפעולות ספציפיות, נקודתיות ומבודדות זו מזו. ישראל לא מנהלת מלחמה בסוריה, אלא בוחרת בקפידה את היעדים שלה ופועלת מולם ותו לא. זה יכול להיות נשק שעדיין אין לחיזבאללה ומועבר אליו, וזה יכול להיות גם מפעל טילים מדויק שמיועד להיבנות בלבנון; מה שמשנה הוא שהצלחותיה של ישראל נמדדות על ידי היכולת שלה לבצע בכל פעם פעולה אחת שמוגדרת כחזות הכול.
גם בהקשרים רפואיים, פעולה כירורגית היא פעולה שננקטת רק כאשר אין שום אפשרות אחרת. זו פעולה פולשנית ומסובכת, כזו שבאופן מילולי חותכת בבשר החי, והסיכון שמעורב בה הוא גדול במיוחד. בהקשרים מדיניים וצבאיים, הצגת הפעילות הישראלית ככירורגית מיועדת להבהיר שלו יכלה ישראל להבליג הייתה עושה זאת, אבל שבעצם אין לה ברירה.
לאיראן נוח יותר להגיב
ההיגיון האיראני הוא כמעט הפוך. האיראנים בדרך כלל לא יוזמים פעולות, אלא מייצרים מארג סבוך ונושם של היערכות ותגובה. באופן עקרוני, המרחב הנוח לאיראנים הוא מרחב התגובה. כאשר היריב שלהם יורה ראשון, האיראנים מקבלים מושג מדויק לגבי יכולותיו וכוונותיו של היריב, וכך מתאימים את הכוונות והאפשרויות שלהם. התגובה האיראנית איננה תגובה בלתי הפיכה, וגם לא כזו שחוצה נקודת אל-חזור. האיראנים מניחים שגם מערכות יחסים עוינות דומות לריקוד יותר מאשר לקרב האבקות. כדי לרקוד צריך ששני הצדדים יכירו את הצעדים והכללים ויסכימו עליהם. מי שינצח יהיה זה שיצליח להוביל את הריקוד לאורך זמן. במצב עניינים כזה יש מעט מאד פעולות של "אין ברירה", אם בכלל. כאשר הכללים ידועים לכולם תמיד יש ברירות.
אם נחזור לשאלה המקורית, היא מאפשרת שתי נקודות מבט על מה שהתרחש בסוריה ובגבולה הצפוני של ישראל בסוף השבוע. בעיניים ישראליות, תמיד יש מי שמתחיל מצב של עימות וזו לא ישראל. ישראל מעדיפה להימנע מעימות פעיל עד שהיא מוצאת את עצמה חייבת להחזיר. איך קובעים על מה חייבים להחזיר? הפעולה הכירורגית עצמה היא חד-צדדית לגמרי ולכן היא מוגדרת בהחלטה בלעדית של ישראל. ישראל, בעיניה, מחזירה ולא מתחילה. אך כאשר הפעולה חד-צדדית ומוגדרת אך ורק על פי פרמטרים ישראליים, קשה לזהות למי ועל מה מחזירה ישראל.
חדירתו של מל"ט איראני לשטח האווירי של ישראל לא התבצעה בפעם הראשונה, והמל"ט עצמו זוהה הרבה לפני החדירה והופל במבצע מוסכם ובזמן מוסכם. מדוע הייתה דווקא החדירה הזו סיבה להפצצה בעומק סוריה שהובילה להפלת מטוס F16 של צה"ל בשטח ישראל? לכך אין תשובה וגם לא תהיה. זה כוחו, אבל גם קושיו, של ההיגיון הכירורגי.
ריקוד מוסכם בין שני הצדדים
בעיניים איראניות קרה כאן משהו אחר. המל"ט שהגיע לכיוון ישראל, כאמור, לא היה הראשון. סביר להניח שגם מל"טים ישראליים מוצאים את דרכם אל סוריה ואולי גם מגיעים אל תוך איראן. ובמלים אחרות, איש לא "התחיל". הריקוד מתנהל כסדרו. שני הצדדים משגיחים היטב זה על זה כדי לוודא ששניהם עומדים בהבנות הנדרשות על מנת שהריקוד יימשך. איראן בודקת את הגבולות שלה, אך לא מבקשת למוטט אותם. ישראל הפילה את המל"ט? זה בהחלט לא אופטימלי אבל זה גם לא אסון גדול. כאשר חוטבים עצים עפים שבבים, קובע הפתגם.
כשישראל תוקפת מטרות איראניות מאוישות בעומק סוריה, העיניים האיראניות רואות סימן של חולשה. האיראנים מסתדרים יפה עם השבבים ובעיניהם התגובה הישראלית מעידה על אובדן פרופורציה ועל התנהלות נמהרת. הפלת מטוס הקרב הישראלי מאש נ"מ סורית היא רק דובדבן על הקצפת של הפעולה הישראלית. הסורים יכולים לטעון להפרת ריבונותם וכך לחזק את תדמיתו משטרו של בשאר אסד בעולם כמי שיודע להגן על עצמו ואיננו זקוק להכוונה פעילה של הרוסים או האיראנים. שלושת השחקנים - איראן, רוסיה וסוריה - מרוויחים והאיראנים שומרים לעצמם את הזכות להגיב בזמן ובמקום נוחים יותר.
"מי התחיל?" היא, כאמור, שאלת המפתח. בעיניים ישראליות, מי שהתחיל הוא לא ישראל. ישראל רק מחזירה כשאין לה ברירה. בעיניים איראניות אין התחלה. מי שמגיב נכון יותר הוא זה שמנצח.
ד"ר אורי גולדברג הוא מומחה לתיאולוגיה פוליטית בעולם השיעי מן המרכז הבינתחומי בהרצליה ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
