ביקורת סרט - "הנשיקה האחרונה של הקיסר": עיוות היסטורי בחסות האהבה
סיפור אהבה בין משרתת יהודייה לקצין בצבא הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה עומד במרכז הסרט "הנשיקה האחרונה של הקיסר". ניתן היה לסלוח לנקודת התחלה בעייתית זו, אילו כל הסרט לא היה חוטא בעיוות היסטורי בוטה ובדמויות שטוחות
סרטים המחברים בין מלחמת העולם השנייה ואהבה הפורחת משני צידי המתרס פוסעים על קרח דק מאוד. הפוטנציאל לקיטש סר טעם ב"רומן רומנטי" הכולל כובש ונכבשת, או חמור מכך, רוצח וקורבן, הוא משמעותי. דוגמה לדינמיקה מפוקפקת של כובש/נכבשת מצויה ב"סוויטה צרפתית" (2014), העיבוד של הבמאי הבריטי סול דיב לספרה של הסופרת היהודייה שנספתה בשואה אירן נמירובסקי. "סוויטה" הציג רומן בין קצין צבא גרמני בצרפת הכבושה ואישה מקומית שבעלה כלוא במחנה שבויים גרמני.
מסוכנים עוד יותר הם סרטים בהם יש חיבור רומנטי או מיני בין קצין צבא גרמני ויהודיה. כך בסרטה הפרובוקטיבי והשנוי במחלוקת של ליליאנה קוואני "שוער הלילה" (1974) המהווה מעין גרסת קולנוע אומנותי לפנטזיות הסאדו-מזוכיסטיות בז'אנר ה"נאצי-ספלוייטיישן" של שנות ה-70. לעומתם, "ספר שחור" (2006) של פול ורהובן, מצליח באורח פלא למצוא נקודת איזון בין הברוטאלי והרומנטי בסיפור הישרדותה של יהודיה עזת נפש החוברת למחתרת ההולנדית.
לתוך שדה המוקשים הזה נכנסת גם ההפקה הבריטית "הנשיקה האחרונה של הקיסר" (The Exception) בבימויו של במאי התיאטרון המוערך דיוויד לבו. הסרט מבוסס על ספרו של אלן לאד (2003) ובניגוד לשם הסרט הלועזי, התרגום לעברית שומר על שמו המקורי של הספר.
בשונה מפרוורטיות המופגנת בסרטה של קוואני, או העמדה הצינית של ורהובן בנוגע לטבעו של האדם, "הנשיקה האחרונה" מנסה ללכת בנתיב רומנטי קלאסי יותר באופן המזכיר את "סוויטה צרפתית". הניסיון לרכך את האכזריות של הסיטואציה כך שתכיל את הקשר הרומנטי מחייב מריחת שכבת וזלין על הרקע ההיסטורי ועל הדמויות הפועלות. "טוב הטעם" של הסצנות המיניות ועיצוב שטחי של דמויות הפועלות בסיטואציה מורכבת מבחינה מוסרית - כל אלו מהווים ליקויים מהותיים.
בנוסף, באופן המקנה נופך גרוטסקי מיוחד, יש שימוש בדמותו של הקייזר וילהלם השני (כריסטופר פלאמר) כנוכחות המקדמת את סיפור האהבה של שני הגיבורים. לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה גרמניה הפכה למדינה חוקתית. וילהלם השני מפוטר ויוצא לגלות בהולנד. "הנשיקה האחרונה" מתחיל זמן קצר לאחר כיבושה של הולנד בידי הגרמנים (מאי 1940), כשוילהלם חי בעיירה ההולנדית דורן מזה שנים רבות. הוא ואשתו, הנסיכה הגרמנית הרמינה (ג'נט מקטיר), לא איבדו את התקווה לשוב לגרמניה ולהפיח חיים במשטר המלוכני. שניהם מתמכרים לאשליה כי הנאצים זקוקים ללגיטימציה שתבוא עם רסטורציה זו.
לעוד ביקורות קולנוע:
בתחילת הסרט נשלח קפטן סטפן ברנדט (ג'אי קורטני) על ידי מפקדיו לאחוזתו של וילהלם בכדי לשמור על חייו ובה בעת גם לעקוב אחר מעשיו. חוקר הגסטאפו דיטריך (מארק דקסטר) מיידע את ברנדט כי יש מרגלים המופעלים על ידי בריטניה ופועלים בכפר הסמוך. התשדורות שאותן יירטו הגרמנים מלמדות שיש גורם שצריך לאתר ולסכל את תוכניותיו.
עם הגעתו של ברנדט לאחוזה מצטלב מבטו עם אחת המשרתות - מיקה דה ג'ונג (לילי ג'יימס). תוך זמן קצר, וללא חילופי מילים מיותרות, מתרחש המגע המיני הראשון בין השניים. שני השחקנים יפים במידה המעמעמת את סרות הטעם של הקשר. קפטן ברנדט אמור להיות אדם שגופו נושא סימני פציעה מפעילות קרבית, אך הוא שרירי ומטופח כשחקן המרבה לשחקן בסרטי פעולה עכשוויים (הסרט צולם זמן קצר לאחר "יחידת המתאבדים" שבו שיחק קורטני). המגע המיני הראשון נראה רחוק מלהיות מוצלח, וגם התקשורת בין השניים נטולת רבדים, ובכל זאת אנו אמורים להבין כי תוך זמן קצר השניים חווים רגשות אמיתיים ורבי עוצמה האחד כלפי השני.
במקביל שתי הדמויות מתקרבות לוילהלם. מיקה, המשרתת החדשה, מתחבבת תוך זמן קצר על וילהלם שאינו מסוגל להתעלם מיופייה. הוא מתייחס אליה בסוג של חביבות אבהית שנדמית מאוד לא סבירה בהתחשב בהבדלי המעמד ובהיותו תוצר של חינוך פרוסי. ברנדט מתארח בארוחת ערב עם וילהלם והרמינה ושם נחשף לתסכולו של הקייזר המודח, כמו גם תקוותו לשיקום מעמדו.
הגילוי של זהותה היהודית של מיקה ושייכותה למחתרת ההולנדית מציב את ברנדט מול דילמה לא פשוטה של נאמנות לאהבה או לארצו. במיוחד כאשר צפוי ביקור של ראש האס.אס היינריך הימלר (אדי מרסן) אשר יחרוץ את גורלו של וילהלם. כריסטופר פלאמר הוא שחקן עתיר זכויות וניסיון, והוא יוצר דמות חביבה - יתר על המידה. ג'יימס היא שחקנית סבירה וקורטני, שאותו טרם זכיתי לראות בתפקיד מבוצע היטב, נראה כליהוק לא מתאים.
הסרט משתמש בדמויות היסטוריות אך מוסיף עלילה בדיונית, ובסופו של דבר גם מציג חריגה בוטה מהעובדות ההיסטוריות כדי ליצור סרט בעל אופי מפויס-מסולף. עלילת המתח לא ממש מותחת והדילמות של התנהגות הדמויות ועיצובן הפסיכולוגי משורטטות באופן סכמטי. האיזון בין שתי הדמויות הראשיות, בסיטואציה שאינה מאוזנת, מושג בכך שההתפשטות שלה לפניו תאוזן בסצנה מאוחרת יותר בה הוא יתפשט לפניה. העיצוב של ברנדט כקצין שכבר נוכח בזוועות המלחמה מסתייע בפלשבקים מפוקפקים של טבח סטרילי שהתרחש בפולין. כל זה בכדי לעצב את הדמות של הקצין הגרמני הטוב שראוי להפוך לגיבור רומנטי. מותר, ואפילו רצוי, לסלוד מהעמדה המוצגת בסרט.
אפשר להתנחם בעיצוב התקופתי המוקפד אבל זהו סרט שלא היה מזיק לו קצת יותר כיעור, חספוס ואמת מוסרית והיסטורית. הבימוי המיומן של לבו (סרט הקולנוע הראשון שלו) עומד בתקן הנדרש ממוצר בידורי מהוקצע, אך לא כזה המתמודד בשאר רוח עם נקודת המוצא העלילתית הבעייתית.
