ערב כחול סגול
השחקנים הכריעו את חצי הגמר הראשון, אבל בראד גרינברג בא ללמד את שחקני אשדוד כדורסל, בעוד שלספאחיה יש מעט אומץ ומעט חזון. הפועל ירושלים לא הייתה ממש פקטור במשחק השני והכל היה תלוי בגלן רייס ג'וניור. עידו אשד מסכם את ההעפלה של מכבי ת"א והפועל חולון לגמר
גרינברג ודני גוט הם גמבלרים בעל כורחם. תחת התקציב שלהם והאיחור בתחילת ההכנה, הם לקחו סיכונים מחושבים רבים. גם עם הזרים, בעיקר עם הישראלים. להתבסס על אלכס צ'וברביץ' כגבוה מרכזי, לשלב ברוטציה את אדם אריאל ונמרוד לוי, לקדם את כל השחקנים שלך תוך כדי העונה, וליהנות מלשחק כדורסל. מכיוון שאין המון כלים בהתקפה, משחקים בסגנון שמזכיר אולי את קנטאקי של פיטינו. שלשה היא הזריקה המועדפת, קופצים חזק לריבאונד התקפה, שלרוב נופל רחוק מהסל, ורצים בכל הזדמנות. לא רוצים להגיע למשחק עומד. צ'וברוביץ', במשחק עצום, נשם מהברכיים כל החצי השני. הרבה סיכונים מחושבים.
במהלך המשחק גרינברג לא משדר תרגילים ולא צועק על שחקנים, רק על שופטים. מה שלימדנו כל השבוע, תעשו במגרש. זה לא נאיבי, זו הדרך היחידה לשחקן להתקדם, דרך טעויות, אבל עם ניסיון ואחריות. וכך שחקנים של 50 אלף דולר משחקים עם ביטחון, ומולם שחקנים של 500 אלף דולר עושים במכנסיים. אשדוד מגדלת את הצעירים בשביל מכבי, וגם את הזרים (טיוס התחיל שם). אבל בעיקר, היא מציגה אלטרנטיבה שפויה למשחק כדורסל טוב, יעיל ויפה לעין, בתקציב נמוך. משהו שמכבי הייתה יכולה ללמוד ממנו וליישם באירופה, אם היה לה מאמן עם חזון ואומץ.
למכבי תל אביב יש מאמן שיש לו חזות מרשימה, אבל מעט אומץ, מעט חזון, מעט שאר רוח. ספאחיה עושה את כל הדברים הצפויים, לא מעשיר את השחקנים שלו, לא משפר את יכולתם, ולא נותן ערך מוסף מעל יכולתם האישית. הוא לעיתים מפריע עם חילופים מוזרים (משעור בסוף הרבע השלישי), אבל אתמול הלך עד הסוף ושיחרר את הקבוצה מהעול שלו עם פאול טכני והרחקה מטופשים, בטענות ילדותיות לשיפוט שהיה מדויק ואובייקטיבי לחלוטין. ספאחיה רק צועק על השחקנים שלו: "איפה הביטחון שלכם?" ולא מבין שזה צריך לבוא ממנו, ראה גרינברג.
בסופו של דבר הצליח גיא גודס לעשות כמה דברים בסיסיים נכונים ולהפוך את המשחק. הוא העלה הרכב גמדי עם ג'קסון, קול ודיברתולומאו, מכבי רצה ושמרה צמוד, ובעיקר סידרה חסימות בין שני הגארדים שלה. חסימות שיצרו חילוף הגנתי מוזמן, ואז שלשה של קול, ואז שלשה של ג'קסון, שגמרו את המשחק. וגרינברג, בקלאס, מודה לכולם ושמח על ההזדמנות. בסופו של דבר, אשדוד הפסידה על קו העונשין. וזה רק בין השחקנים לכדור.
גוליבר בארץ הגמדים
המשחק השני היה משחק של שחקנים. בעצם, משחק של שחקן. המאמנים היו חשובים באי הנוכחות שלהם, אבל איזה הבדל. דן שמיר עשה מהפך גדול, ועבר ממאמן של סימונים על לוח למאמן
של מוטיבציה, קבלה והשראה. נוכחותו נותנת ביטחון ומייצרת משמעת לכל השחקנים. חוץ מאחד. מודי מאור דווקא מאמן כדורסל מצוין, אבל לא מצליח לייצר סמכות בירושלים מול שחקנים שמרוויחים הרבה יותר ממנו. הוא עושה את כל הפעולות הנכונות, מנסה דברים יפים, אבל בסוף
נופל על חוסר הביטחון של השחקנים, ובעיקר הספסל.
האמת היא שהפועל ירושלים לא הייתה ממש פקטור במשחק. היא, וכל שאר 11 אלף הנוכחים באולם, היו תלויים באופן ישיר באיכות המעבר העצבי במוחו של אחד, גלן רייס ג'וניור, תופעת טבע של כדורסל ואנושיות בכלל. כשהחיווט עובד, הוא כמו גוליבר בארץ הגמדים, עושה מה שהוא רוצה, ואין איש שמתקרב אליו. כשנכנס לקריזה, ירושלים כאילו חזרה לחיים. וכאן באה גדולתו החדשה של דן שמיר לידי ביטוי. שתי מילים, איפוס כוונות, ויאללה חזרה למגרש. גם הפועל חולון לקחה סיכון עם רייס. יותר ויותר קשה להביא שחקנים בקליבר כזה לארץ, ואם רוצים, לוקחים סיכון עם ההתנהגות, בתנאי שיש מאמן שמכיל ומסדר ראשים.
האקס פקטור של חולון הוא הקפטן שלה, שלומי הרוש, בתרומה יוצאת דופן כמעט ללא נקודות. בכל רגע קריטי הוא היה שם, חוטף כדור, מוסר את האקסטרה פס, רץ להפריע לזריקה קריטית, מונע סל בטוח ומדבר עם כולם. קפטן אמיתי, שראוי להניף גביע ביום חמישי. אין דברים כאלה.
לפנייה לכתב/ת 
