שרי אלפי "סגרה את הבאסטה" - ואולי לא

מהרגע שאת יולדת את הופכת להיות מוקד עניין לציבור. זה מאד מעסיק אנשים אם זה הראשון שלך או החמישי, באיזו תנוחה ילדת והאם את מתכוונת להניק. תוך זמן קצר את מבינה שיש לאנשים זרים לך לחלוטין עמדות ברורות ומוגדרות בכל נושא הקשור לגידול הילדים שלך והם סגורים על זה שמה שאת לא עושה כנראה פחות מוצלח. חוץ מהערות על אופן הטיפול בילוד, יש גם שאלות חודרניות כאלה שמופצות לכל עבר.

אני לא יודעת מה איתכן, אבל אותי אחרי כל לידה אוהבים לשאול: "נו, סגרת את הבאסטה?". עכשיו מי שלא מבין את השאלה, בואו אסביר אותה באופן מדעי-סוציולוגי-ספרותי-בולשיט: השואל או השואלת עושים שימוש במטפורה "באסטה" של מוכר בשוק כדי לדמות משהו שהחלטת לסגור. ומה זה המשהו הזה שיוצא לפנסיה ונסגר מחוסר עבודה? אני ממש לא רוצה להעמיק יותר מדי ולחשוב.

מה שבטוח זה שהשאלה הזו שנשאלת באופן רטורי או מחכה לתשובה (אני אף פעם לא יודעת לזהות), היא חודרנית ואישית באופן שלא תואם שיחת קופה בסופר ולקשר המבוסס והאינטימי שיש לי עם הקופאית. מבחינתי, זה דרגה אחת יותר חצוף מלגשת למישהו שיושב במסעדה בשולחן לידי ולשאול: "אתה מתכוון לאכול את זה?"

שאלות חודרניות מופצות לכל עבר(צילום: אלבום פרטי)

בבת השלישית אני כל כך רגילה לשאלות ולהערות האלה, שכשרק פונים אלי אני שומעת בראש סטטיק ובן אל בכיף שלי, מחייכת חיוך דמנטי וממשיכה הלאה. אבל יש משפטים שעדיין מוציאים אותי מאיזון, וכדי לא לפתח תיקים בעין מחשיפת יתר לשיר "נמסטה", מצאתי את עצמי אפילו פעם אחת עונה לאישה זרה ישר בפנים, ולא, זה לא הרגיש טוב בכלל. כמו לאכול דלי של גלידה על הספה מול סרט בנות - זה נראה טוב כשאנשים בטלוויזיה עושים את זה אבל במציאות זה מוביל לבחילה די קשה.

יצאתי מהבית עם הקטנטנה בעגלה בדרך לטיול היומי שלנו ועוד לפני שיצאתי מפתח השער - נפגשנו כך לראשונה. הסצנה הזו הייתה יכולה להיות התחלה מדהימה לקומדיה רומנטית בכיכובה של אישה כבת 50 עם טרנינג זוהר ושלי, אבל לצערי זו התחלת הסיפור של הפעם ההיא שעף לי הסכך. כן, הייתי על הנייד שלי, זה נכון. כתבתי בוואסאפ של הכיתה של הגדולה שאני אביא פיתות לגיבוש, אם אתם מתעקשים (חשוב לתפוס את הפיתות בהתחלה לפני שנתקעים עם קיש).

לטורים הקודמים:

העולם במה וכל ההורים שחקנים

ההורים שיודעים הכל

לידה שלישית - מה ששכחו לספר

איך שאני נעמדת ככה עם קטנטונת בעגלה (עדיין בכניסה לבית שלי, כן?), פונה אלי טרנינג זוהר ואומרת: "תגידי את לא מתביישת?" אני מסתובבת אחורה. זה לא יכול להיות שהיא מדברת אלי. "סליחה?" אני עונה, והיא ממשיכה: "עומדת ככה עם הטלפון שלך, והילד המסכן הזה יושב בעגלה" (זאת ילדה! לעזאזל עם הלבוש יוניסקס הזה).

אני מנסה סטטיק ובן אל בראש וחיוך דמנטי. זה לא עובד עליה. היא לא מתכוונת לזוז. "הדור שלכם, זה לא יאמן, רק על הטלפון כל הזמן", היא אומרת "ותראי את הילד הזה, כמה מסכן שיש לו אימא שככה כל היום על הטלפון שלה". "היי שלום לך ונסטה", אני מנסה לומר אבל במקום זה יוצא לי מונולוג של כמה דקות רצוף בלי הפסקה לנשימה בו אני אומרת לה מה אני חושבת עליה, על אבות אבותיה ועל כל מי שאי פעם החליט לשפוט אותי בשנייה, לחנך אותי איך לגדל את הבת שלי ולהגיד לי מה הוא חושב בלי ששאלתי.

לנשום עמוק(צילום: עודד נתן)

היא לא מצמצה אפילו. הוסיפה תנועת ביטול יד, חייכה לעצמה והלכה. ואני נשארתי לעמוד שם. עם הבת המתוקה שלי בבגדי יוניסקס שמסתכלת עלי במבט של: "תסבירי לי שנייה מה בדיוק קרה פה?". ולא, לא חשתי שום הקלה. בעיקר הרגשתי בחילה כי לאנשים תמיד יהיה מה לומר. זרים, חברים, משפחה (כן, כן, אתם מדמיינים עכשיו את אלו שתמיד אומרים לכם דברים שלא בא לכם לשמוע). לאחרים יהיה מה לומר. זה לא עומד להשתנות, אבל התגובות שלנו יכולות.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

אני לומדת המון מללמד את הבנות שלי. הלמידה שלהן נעשית לא רק מהתכנים המבוקרים שאני בוחרת לומר ולהציג, אלא גם ובעיקר אולי מצפייה בלייב בתגובות ובהתנהגות שלי. אז אני מעדיפה ללמד אותן לנשום עמוק, להאמין שרוב בני האדם שוחרי טוב עם כוונות טובות, ושגם אימא לפעמים קצת מאבדת את זה.

סליחה, מה שאלתם? אם סגרתי את הבאסטה? הבאסטה שלי בסדר גמור, תודה, טפו חמסה. רגע, למה בעצם מתייחס הדימוי של ה"באסטה"? כולם שומעים עכשיו את סטטיק ובן אל?

 הכותבת היא זמרת, יוצרת ותסריטאית. נשואה לאיש חתיך ואימא לשלוש בנות קסומות

האזינו לשיר "אישה-ילדה" של שרי אלפי: