"כאן ועכשיו": מעצבנת כמו ש"עמוק באדמה" הייתה נהדרת
הביטחון של סדרת המופת המשפחתית הקודמת של היוצר הסופר-מוערך אלן בול הוחלפה בזיעה של מאמץ יתר. הדרמה המשפחתית החדשה שלו ל-HBO בעיקר מאגדת שלל דמויות בלתי נסבלות ומשקפת ברוחה את המבוכה וחוסר האונים של הנאורות מול הטראמפיזם
אם יכולנו לקבל שדר של הקולות במעמקי התודעה של היוצר הסופר-מוערך אלן בול בזמן שעבד על הסדרה החדשה שלו ב-HBO "כאן ועכשיו", הוא היה נשמע בערך ככה:
אז מה, שוב דרמה משפחתית? בוא לפחות נכתוב משפחה לבנה שמאמצת ילד שחור!
"החיים עצמם" עושים את זה כרגע. עובד להם מהמם.
סבבה, אז ניתן להם בת שחורה, בן לטיני ואחד אסייתי טו גו.
ג'יזס. לפחות לא זרקת לשם מוסלמי.
רעיון גדול. חייבים דמות מוסלמית, זה כל כך חשוב עכשיו, זה אומר הרבה.
מה זה אומר?
זה אומר משהו. בוא ניתן למוסלמי להיות טראנס! שיחוק מטורף. תחשוב עליו, כלומר עליה – בחיג'אב.
לא רוצה. מה עוד?
בוא נחשוב, הורים כאלה חייבים להיות היפים בדימוס, אבל הארד-קור, כאלה שעשו אסיד עם שועלים.
נו, אז מה? חצי מההורים בטלוויזיה הם בייביבומרס שעשו אסיד עם חיה פרוותית כלשהי.
אז ניתן לאבא משבר אמצע חיים משוגע.
כמו שעשינו כבר ב"אמריקן ביוטי", נגיד?
שיט, אז ניתן לו את המשבר בגיל 60!
אל תגיד לי, הוא מזיין מהצד.
אתה גאון.
לא, אני לא! זה הכי שחוק שיש!
בסדר, אז הוא שוכב עם זונה אסייתית. יש פה אמירה.
מה האמירה?
נדאג לזה אחר כך.
בינתיים זה נראה כמו פארודיה. רק חסר אלמנט על-טבעי ואני מתאבד.
אתה כל כך פורה כשאתה אובדני – תרשום שהלטיני רואה הזיות ולא ברור אם הוא סכיזופרני או המשיח.
די נו, זה לא הולך לשום מקום. הכול פה גרוע, רק חסר...
שניהם ביחד: דונלד טראמפ!
בין כל מותחני הפשע האמיתי, סדרות הקיום הדיגיטלי ושאר אקססוריז לצופה המגניב, הדרמה שבאמת ציפיתי לה בחודשים האחרונים הייתה "כאן ועכשיו" של אלן בול (ימי שני ב-yes, HOT וסלקום tv). נכון, את "דם אמיתי" ו"באנשי" זנחתי אחרי עונה אחת ופרק וחצי בהתאמה, אבל האיש יצר את "עמוק באדמה", מתמודדת ראויה על תואר הדרמה הטובה בכל הזמנים. כאן ועוד מעט, הבטיח הטריילר, תגיע "כאן ועכשיו" עם סיפורה של משפחה יוצאת דופן בכיכובם של טים רובינס, הולי האנטר וכו' וכו'. והם באמת יוצאי דופן, אבל בעיקר בכמה שהם בלתי נסבלים.
לעומת הפישרים של "עמוק באדמה", משפחה בעסקי המוות שהתמודדה עם שאלות על משמעות החיים, החבר'ה ב"כאן ועכשיו" לא מתמודדים עם כלום. הם פריבילגים להחריד ובורחים מכל קושי למפלטים הכי צפויים – סקס (כולל פרצוף של "אני מת מבפנים" כשטים רובינס גומר), אגרסיביות וסמים. הוויד מוצג כפתרון קסם באופן כל כך מגוחך שיש מצב שזו קונספירציה של מתנגדי הסם כדי לגרום לצעירים לחשוב ששאכטות זה עניין מביך.
למרות העוקצנות כלפי דמויותיה, זו אינה ממש סאטירה יעילה. "כאן ועכשיו" נפוחה ואת הביטחון שהיה ל"עמוק באדמה" בשפע החליפה זיעה של מאמץ יתר. הפישרים הזדיינו ועשו סמים, אבל איפה המורכבות, העידון והניואנסים של דיוויד, הייסורים והצ'ארם של נייט, הבלבול והרגישות של קלייר והחספוס והלב של רות' לעומת הפלקטיות המכעיסה ממש של חברי משפחת באייר-בוטרייט שנואשים להגיד דברים חשובים על הנושאים החמים, כמו שופל ששופך טונות של סיסמאות פוליטיקת זהויות לתוך תהום.
יש בה רגעים יפים, אבל "כאן ועכשיו" משקפת ברוחה את המבוכה וחוסר האונים של המחנה הנאור מול עליית הטראמפיזם. לנציגיו ברור שזו שעה קריטית מבחינה היסטורית, אבל הם מתקשים להגיד משהו מחכים מעבר לאנקות כאב ורחמים עצמיים. במילותיו של גרג שמבכה את המצב האסוני: הפסדנו, הפסדנו.
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף 7 לילות
