הגשמתי חלום והגעתי לאנטרקטיקה
בשיאו של הטיול הגדול הפליג סער לעבר היבשת הלבנה. לפני שנפגש עם הפינגווינים החמודים ולווייתני הענק היה עליו לשרוד את הגלים ומחלת הים. משוחרר באמריקה, פרק 11
ההפלגה שהזמנתי לאנטרקטיקה הלכה והתקרבה. הסתובבתי ברחובות אושואיה מאושר עם חיוך מאוזן לאוזן כמו של ילד קטן. הרגשתי שלם עם ההחלטה שקיבלתי. לפני שסגרתי את הדיל התרוצצתי במשך שבוע בין סוכנויות הנסיעות השונות כדי להבין מה הדרך הטובה ביותר להגיע ליבשת השביעית. שמעתי גם שיש אפשרות לעבוד על ספינה וניסיתי לברר כיצד ניתן לעשות זאת. פגשתי באחד ההוסטלים בעיר בחור שאמור לעבוד בתור שוטף כלים על אונייה צרפתית שתגיע לנמל אושואיה בעוד יומיים. ישבתי איתו לשיחה מעמיקה, אך הוא לא כל כך נידב פרטים בנוגע לעבודה עצמה. הבנתי שאצטרך לחפש לבד.
לפרקים הקודמים - הקליקו
בדקתי במודיעין של אושואיה מתי מגיעה הספינה הצרפתית במטרה לנסות לדבר עם אחד ממנהלי העובדים ולשאול אם הם מסכימים לקבל אותי להפלגה הבאה שתצא לאנטרקטיקה. מתברר שאי אפשר להיכנס לנמל בלי כרטיס להפלגה. הצלחתי בכל זאת לשכנע את השומר שיכניס אותי ודיברתי עם כמה מדריכים ואנשי צוות מהאונייה. הבנתי מהם שזה בלתי אפשרי להצטרף לצוות כאחד מהעובדים, לפחות לשייט הבא שייצא, ויש צורך בתעודות מסוימות והסמכה של קורס שקשור בתפעול בסיסי של מצבי חירום בספינה.
הם סיפרו לי גם שהעובדים ותיקים מאוד ויש מקרים רבים שרק המדריכים, ולא העובדים, יורדים מהספינה. עלתה השאלה אם במקרה אצליח להתקבל לעבוד באונייה ואחסוך את מחיר השייט היקר, האם בכלל איהנה מהשייט? אני כאן פעם בחיים, אז אולי שווה להשקיע את הכסף וליהנות כמו שצריך? החלטתי שכן. לכן שילמתי לקרוז ויצאתי כנוסע רגיל.
העמסת ציוד על האונייה, אריזות אחרונות, וצ'או אושואיה וארגנטינה, אני עובר יבשת והולך להגשים חלום שדמיינתי בעיני רוחי כבר זמן רב. נכנסתי לנמל, הפעם עם כרטיס, וחיפשתי את הספינה שלי. זו הייתה הספינה הקטנה ביותר, בכוונה. יש חוק באנטרקטיקה שמגביל את מספר האנשים שיכולים לשהות במקום מסוים בפרק זמן נתון. כך שמספר רב של אנשים באונייה הוא בעצם חסרון, כי יורדים פחות פעמים ליבשה.
נכנסתי לאונייה שם נערך קוקטייל קבלת פנים. לאחר מכן הגעתי לחדר שלי ובו חיכה לי הציוד. שם גם פגשתי את שני חבריי לחדר – הודי חייכן בן 45 וגבר בן 50 בשם ראהמט מפקיסטן, שותפיי לשמונת הימים הקרובים.
לא תיארתי לעצמי עד כמה הגלים יהיו חזקים. כנראה שבכל זאת יש סיבה שכל האוניה מלאה בשקיות הקאה. אחרי קוקטייל הפתיחה, כמה נאומים ותרגילי חירום יצאנו לסיפון והתחלנו להכיר אחד את השני. היו שם נוסעים מכל העולם - ארצות הברית, ארגנטינה, פרו, סין ואוסטרליה. ממש קיבוץ גלויות עולמי.
שטנו במשך יומיים וחצי מהנמל באושואיה לכיוון אנטרקטיקה. כולם דיברו על מיצרי "דרייק" שידועים לשמצה בגלים הגבוהים שלהם שיכולים להגיע גם ל-12 מטרים. עם הגלים הגבוהים שכבר חווינו הגיעה הבחילה וגם הכדורים שהרופאה חילקה לא עזרו. פתאום המיטה כן נראתה שימושית. השכיבה הקלה קצת. שכבתי גם חצי מרוח על הספה בלובי של הספינה, שם העבירו המדריכים הרצאות מעניינות על פינגווינים, לווייתנים, סוגי קרחונים והפוליטיקה של אנטרקטיקה.
נכנסתי לתא של רב החובל, והצוות הסביר לי על מסלול ההפלגה ומה הצפי לשינוי אם מזווג האוויר ישתנה לרעתנו. הבחילות וההקאות נמשכו גם ביום השני, אך שום דבר לא עצר את האונייה. המשכנו להתקרב ליבשת השביעית. ציפורים ממשפחת האלבטרוסים ליוו את הספינה ומידי פעם ראינו מקרוב את הרסס שמתיזים הלווייתנים מחור הנשימה בגבם. מרחוק כבר נראו הקרחונים, המשכנו עוד קצת, והנה, הגענו! אני באנטרקטיקה, הגשמתי חלום.
אחר כך ירדנו ליבשה אל לבה של מושבת פינגווינים חמודים. אפילו עשיתי סלפי עם אחד מהם. החיוך לא ירד לי מהפנים. לימים הבאים מתוכננים עוד כל כך הרבה אטרקציות ומקומות לראות כאן באנטרקטיקה, אני מרגיש בהיי לגמרי! וזה רק היום הראשון פה.
המשך בשבוע הבא
סער יעקובוביץ, יועץ ומדריך טיולים לדרום, מרכז, צפון אמריקה ואנטרקטיקה. למידע נוסף כנסו לעמוד הפייסבוק .
לפנייה לכתב/ת 
