ילד אסור ילד מותר: על הזכייה של חולון בגביע
הפועל חולון ודן שמיר לקחו סיכון עם גלן רייס ג'וניור, וזה השתלם בענק. בגמר הגביע הוא התרגש ועשה שטויות כמו ילד קטן, אבל גם לקח על עצמו בסוף את המשחק כמו ילד גדול. מכבי תל אביב טעתה בשמירה הצמודה על רייס והשיפוט באמת קיפח אותה, אבל זה חלק מהמשחק
גילוי נאות: הכותב הוא יליד חולון ואוהד של הפועל חולון.
הפועל חולון מחזיקת גביע המדינה
ג'ו אלכסנדר עקץ את מכבי תל אביב
טיוס: "צריך להרחיק את השופטים מהליגה"
שחקני מכבי תל אביב זועמים: "השיפוט מוטה"
אני מודה ששריקת הסיום תפסה אותי לא מוכן. במשך כל המשחק הכנתי את עצמי להפסד של חולון. כל רגע נראה שהיא מתפרקת, ואיכשהו היא חזרה. היא שיחקה כדורסל מבולגן, לפרקים מביך, בעיקר בדקות שבהן גלן רייס ג'וניור לקח את הכדור וחשב באוויר מה לעשות איתו - ואז לרוב בא איבוד שרואים בליגת הקט סל. חולון לא הצליחה לקחת ריבאונד הגנה, ואת הכדורים האלה ניצלה מכבי תל אביב כדי להישאר צמודה וגם להוביל.
חולון השתמשה באופן משמעותי רק בישראלי צבר אחד (בלאט והרוש שיחקו שש דקות כל אחד), אמנם אחד נפלא כמו גיא פניני, אבל זה לא נראה כמו כדורסל ישראלי ובוודאי לא חולוני, כזה שהייתי רוצה לראות ולהיות מזוהה איתו. וכן, כמו שאוהדי מכבי הרבים שנטשו את האולם בסיום שטחו בפניי, השיפוט קיפח מעט את מכבי. שריקות שניתנו בצד אחד לא ניתנו לעיתים בצד שני. עד כאן העובדות.
אבל מיד כשיצאתי החוצה לאוויר הקריר מחוץ להיכל, עברה הספקנות והגיעה ההתרגשות. חולוניה זכתה בגביע אחרי תשע שנים שחונות, ואתה מתעסק עם פרטים? הפועל חולון לקחה סיכון גדול עם גלן רייס, והוא הצליח לה. דן שמיר השאיר אותו 40 דקות על הפרקט, נתן לו את כל האמון, את כל המפתחות, את היוקרה המקצועית שלו כמאמן, וזה החזיר לו בסל ניצחון אדיר. תמות נפשי עם הפלישתי. או שתחיה.
שמיר גם העלה הרכב של ארבעה פורוורדים בסיום, מאוד אמיץ ונבון, בתקופה שבה מאמנים נוטים להנמיך הרכבים לסמול בול בסופי משחקים. חולון שיחקה עם שלושה זרים בלבד, כשהחוק הרוסי כלל לא נוגע לה. במכבי תל אביב שיחקו חמישה זרים מתוך שבעה, ואיתי שגב היה עלה התאנה הכחול-לבן היחיד (לעשר דקות משחק). אז מה לנו כי נלין?
ולגבי השיפוט? בדיעבד מכבי טעו בשמירה הצמודה על רייס, שאיפשרה לשופטים לשרוק כל נגיעה בו. אבל גם אם השיפוט היה מוטה, לא באופן בוטה ובוודאי שלא בכוונה תחילה, הרי כך הרגישו כל הקבוצות ששיחקו נגד מכבי במשך שנים רבות. קצת איזון רבותיי. זה חלק מהמשחק.
היופי בספורט תחרותי מגיע רק כשיש אי ודאות. ולוקחים סיכונים. ולא בטוחים. חולון קיבלה קרדיט על כך שבנתה קבוצה שלא מפחדת מאף משחק, ויחד עם גלן רייס גם מביאה מתח ואי ודאות לכל משחק. וחייבים לזכור, חולון ניצחה את מכבי תל אביב בכל שלושת המשחקים ביניהן העונה (אם מחשיבים גם משחק אימון בתחילתה). שניים מהם היו ביד אליהו, בביתה של מכבי.
רייס, כשלעצמו, פשוט ילד שקיבל מתנה. כישרון אתלטי ומקצועי נדיר, וראש של ילד קטן - שאתמול פשוט היה המום והתרגש מהמעמד, הקהל, החשיפה. מי שמכיר את הסיפור שלו ומבין את מה שעובר עליו כאן, מבין שזו הייתה פשוט מסיבה בשבילו. אז הוא התרגש, ועשה שטויות, אבל בסוף לקח על עצמו את המשחק. כמו ילד גדול.
האיש של הגביע הזה הוא גיא פניני. כמות חוכמת המשחק שטמונה בגופו הגמלוני היא עצומה. מחוץ להיכל פגשתי חבר מקורס המאמנים שלי שאימן את גיא חמש שנים, גם בתיכון. הסכמנו שאילולא האירועים הלא מחמיאים והלא מקצועיים שנקשרו לשמו, הוא היה יכול להיות טופ מודל לילדים שלומדים כדורסל בישראל. איך מנצלים עד תום את הכישרון, איך שומרים על כל שחקן (אתמול הצגת הגנה אדירה על דשון תומאס, וגם על הגארדים של מכבי), איך מפעילים שחקנים גבוהים, איך זורקים שלשות קלאץ', ובעיקר איך מנהיגים קבוצה מורכבת כל כך של זרים ומתאזרחים וגורמים לה להאמין בעצמה. הגביע הזה חתום על ידי גיא לפחות כמו שהוא נכתב על ידי גלן רייס.
מכבי היתה מאוד קרובה ושיחקה כדורסל הרבה יותר מסודר, מאורגן, קבוצתי. אבל משהו במשחק הזה הלך עם חולון. לחולון של השנה יש הרבה מאוד שחקנים שיכולים לתרום ולקחת אחריות, וזה עוד בלי קורי וולדן שעלה לקבל מדליה עם מגן ברך ענק. אולי השופטים בתת-מודע הענישו את נבן ספאחיה על התנהגותו בחצי הגמר, עליה היה חייב להיות מורחק מהגמר. אולי גם על הפתיחה שבה המשיך להתבכיין על כל שריקה.
אני חושב שספאחיה ניהל את המשחק נכון, השתמש נכון בפייר ג'קסון ששוב הסתבך בבעיית עבירות, אבל לא עשה שום דבר מעניין לעצור את רייס. לא דאבל-אפ, לא אזורית, לא לחץ. רק עמדו ושמרו, קצת עזרו ובעיקר הסתכלו איך הוא חודר לסל וסוחט עוד ועוד עבירות - ובסוף גם קולע את הסל המכריע. מכבי של העונה פאסיבית מדי, לא יוזמת בהגנה, וזו נקודת החולשה שלה מול קבוצות לא מושלמות, כי היא לא מתקיפה נקודות תורפה של היריב. לשים את קיין השומר המצוין על רייס זה יפה, אבל רק כסת"ח. לא מספיק.
מגיע לשלומי הרוש החרוץ והמסור להניף גביע. מגיע לג'ו אלכסנדר שברח ממכבי ומשחק מאוד שקול ואחראי, ולטו הולוואי, שקלע על רגל אחת את הסלים המכריעים. מגיע לגיא פניני, אחרי הדרך הלא נאותה והלא חכמה שבה נפרדה ממנו מכבי בקיץ, להמשיך את הרצף הלא נתפס של גביעים שהוא זוכה בהם. ומגיע לכדורסל שלנו מועדון כמו חולון, מסודר ומנוהל באופן מופתי, עם מאמן שכבר ממשיך שלוש שנים והופך למזוהה עם האגודה. מגיע לקהל המדהים של חולון, שכולל הרבה חברים חדשים שלא חוו אליפות וגביע, לקבל תואר שיקשור את נשמתם למועדון לתמיד.
תואר פעם בעשר שנים זו תדירות בריאה ונכונה בספורט. כזו שמשמרת את האנרגיה של האוהדים, מרגיעה אותם ומתגמלת אותם, מתדלקת את ההנהלה והבעלים להשקיע, והופכת את הכדורסל שלנו לעשיר יותר ומסתורי יותר. התואר הזה יכול וצריך להביא לחולון בקיץ עוד 700-600 מנויים חדשים, שימלאו את האולם החדש והמבריק ויאפשרו להנהלה המסורה להמשיך ולבנות קבוצות אטרקטיביות שיענגו את האוהדים הסגולים, וגם את הקהל הרחב. משבוע כזה, כולנו הרווחנו.
לפנייה לכתב/ת 
