בשם אמא, ניצולת השואה, מול ראש ממשלת פולין
ראש ממשלת פולין, מטאוש מורבייצקי, ישב על הבמה המרכזית במינכן ודיבר בנחת ואז קם כתב "ידיעות אחרונות" וסיפר לו על אמו ניצולת השואה שלא שכחה את בגידת הפולנים. "לפי החוק החדש, כשאני מספר את זה אני נחשב לפושע", שאל. התשובה המקוממת שקיבל: "היו בשואה גם פושעים יהודים"
הכל היה לא צפוי ולא מתוכנן. על הבמה באולם המרכזי של מלון ביירישר־הוף ישבו שניים מהצעירים שבמנהיגים: סבסטיאן קורץ האוסטרי וראש ממשלת פולין, מטאוש מורבייצקי. שניהם רהוטים, חדים ובטוחים מאוד בעצמם.
הקשבתי לדברי הפולני על כלכלה, אנרגיה, היחסים עם רוסיה. הוא דיבר על הכל, חוץ מהנושא שכולם רצו שהוא ידבר עליו: החקיקה שקבעה עונש מאסר וקנס למי שיאשים את פולין והפולנים במעורבות בשואה. החקיקה הזו - שמעוררת מחלוקת קשה בעולם וזעם גדול בישראל - לא הייתה מספיק חשובה למורבייצקי.
ניצלתי את זמן השאלות וקמתי לדבר. רציתי לשאול שאלה כללית על החוק אבל אז הוצפתי בזכרונות. המשפחה שלי כולה, אמא ז"ל ואבא והמשפחות שלהם עברו את השואה. מעטים שרדו. הרוב נספו. השואה הייתה תלויה מעלינו כל החיים כצל גדול.
מעט מאוד ידענו. ידעתי שאמא התגלתה כעילוי בגיל צעיר. כילדת גן כבר קיבלה פרס מיוחד מטעם שר החינוך הפולני על "פולנית טובה", אבל כאן הסיפור נגמר בדרך כלל. "יום אחד אני עוד אספר לך", אמרה לאחיותי ולי תמיד. אמא דאגה כל השנים להיות חיץ מפריד בין הילדים לזיכרונות מהתופת. כל שידענו הוא שסבתא ואמא נמלטו ליערות, הצטרפו לפרטיזנים וכך הצליחו לשרוד את המלחמה. סבא, לעומת זאת, התחבא במנהרות הביוב בעיר הולדתו והגיח מהן כשהגסטפו נסוג לאחור. והיה עוד דבר אחד שידענו תמיד: "שהפולנים היו גרועים יותר מהנאצים". על זה אמא דיברה פה ושם, על השכנים וההורים של המכרים מהכיתה, והסוחרים, ואלה שעבדו אצל יהודים.
"הם כולם בגדו בנו והסגירו לגסטפו", אמרה. היא ובני משפחה נוספים, כך סיפרה, שילמו כסף לאיכר פולני והסתתרו אצלו בחווה. "היינו רעבים כל הזמן, רעב של עד מוות", סיפרה לי, "למרות שהיה אסור, יום אחד התגנבתי כדי לראות אם יש לבעלי הבית משהו לאכול. הם לא ראו אותי ואז שמעתי את המילים הנוראיות האלה. הם אמרו שמחר ייקראו לגסטפו כדי שייקחו גם אותנו".
רק שנים אחרי שנפטרה התברר לי שהסיפור שהכרנו על מנהרות הביוב והפרטיזנים והפגישה אחרי המלחמה - הכל נכון זולת פרט אחד: סבתא וסבא לא הכירו בכלל לפני כן. הסבא הביולוגי, ששמו ברנרד גיבס, ברח ביחד עם סבתא ואמא ליערות. סבא חלה שם בדלקת ריאות - או נפצע מירי גרמני, יש שתי גירסאות - ואמא וסבתא קברו אותו בידיים שלהן בשלג. האיש שהכרתי כסבא שלי פגש את סבתא ואמא אחרי המלחמה. שני אנשים אבודים בעולם חרב. אחת מהם נושאת ילדה קטנה עצובת עיניים. השני, יעקב הורנרייך, איבד את כל משפחתו באושוויץ. שני אנשים שחיפשו נחמה ומצאו אחד את השני.
כשסבתא פגשה את יעקב הם החליטו לדבוק זה בזו. ביחד עם אמא החליטו לקבור את הסוד הזה באירופה. הם עלו ב-1949 כיחידה משפחתית אחת וסיפרו לכולם איך נאלצו להיפרד בגלל הנאצים, ואיך נפגשו באושר אחרי המלחמה. כבר באירופה אמא נשבעה שלעולם לא תגיד יותר אף מילה בפולנית. והיא עמדה בהבטחה הזו. גרמנית הייתה מוכנה לדבר אבל פולנית, בשום אופן.
תמצית מזה סיפרתי אתמול לקהל בכנס מינכן ולראש ממשלת פולין שהביט בי במבט אטום ומקפיא דם. סיפרתי לו שהוריי נולדו בפולין. שאמי ז"ל קיבלה אות ממשרד החינוך הפולני כשהייתה בת חמש, ואז פרצה המלחמה והם איבדו חלק גדול ממשפחותיהם משום שהשכנים הפולנים הלשינו לגסטפו שיש יהודים. "אמי הצליחה להציל חלק גדול ממשפחתה כי היא שמעה ששכניה עומדים להלשין שיש יהודים בשכונה שלהם ל-SS בבוקר שלמחרת. אם אני מבין נכון, לפי החוק החדש שלכם, כשאני מספר את הדברים האלה, אני נחשב לפושע בפולין", הטחתי בו. "אני לא מבין מה אתם מנסים לעשות בחוק הזה. מה המטרה? מה המסר שאתם מנסים להעביר לעולם?".
כשסיימתי מחאו לי כולם כפיים. אחר כך הגיעו אלי פקידים גרמנים בכירים, מארגונים ממשלתיים שונים, ואמרו תודה שאמרתי את מה שהם לא יכולים להגיד. אבל ראש הממשלה הפולני לא התבלבל או התרשם, אפילו לא הציע לי סימפטיה. עומד לפניו אדם שגרונו נשנק ומדבר על כך שמשפחתו הושמדה בשואה, והוא מביט בי כאילו הוא בוחן איזה מטרד.
"חשוב להבין שלא נעניש מי שיאמר שהיו פושעים פולנים, כפי שהיו פושעים יהודים ופושעים רוסים ואוקראינים, לא רק גרמנים", הוא ענה. "לא היו מחנות השמדה פולניים, לא היו מחנות ריכוז פולניים. היו אלו מחנות השמדה גרמנים־נאצים. העובדה שאנחנו נאלצים להסביר זאת כיום נובעת מההיסטוריה שלנו. אנחנו לא ניתן לשקר ולבלבל בין הפושעים לקורבנות".
למשמע הדברים האלה נותרתי פעור פה. עיניי נמלאו דמעות של כאב וזעם. שמחתי שלפחות סייעתי בשאלה שלי לחשוף את פרצופו האמיתי. "אני חושבת שאין סגירת מעגל טובה ממה שעשית היום בשביל אמא והחשבון שלה עם הפולנים. חבל שהיא לא זכתה", כתבה לי אחותי, ליאורה חוברה, אחרי שראתה את השידור מהכנס.
לפנייה לכתב/ת 
