אז הוא לא אוהב אותי. למה זה בכלל מפריע לי?
הייתה תקופה בה הדבר הכי חשוב שהיה לי בעולם היה ש"יאהבו אותי". המשימה הבלתי אפשרית שלי הייתה להסוות את השוני שלי עד כמה שאפשר, ונלחמתי בדבר הזה בכל החזיתות. רק לא להיראות שונה, רק לא לחשוף את היותי אחר
אני פותח את היום שלי בלובי של הבניין בו אני עובד, כשאני רץ לעבר המעלית שמתחילה להיסגר. בשנייה האחרונה אני שולח יד ומשתחל פנימה. בפנים אני מוצא את עצמי עומד מול דור, בחור שיצאתי איתו לדייט לפני כמה חודשים. איזה בוקר מוצלח. גם הצלחתי לעצור את המעלית וגם החזרתי את עצמי בזמן. "בוקר טוב, מה העניינים?" אני שואל בטון עליז מדי בניסיון לשבור את הקרח. דור מרים עיניים מנומנמות מהטלפון שלו, פולט "היי היי", וחוזר למסך.
או-קיי, הבנתי, אנחנו בקטע של אדישות. אני לא נכנע, מכחכח בגרוני ושואל לשלומו. הוא, מסתבר, פחות בעניין של לדבר איתי, ופולט מילים בודדות מבלי להרים את העיניים מהאינסטגרם. למה הייתי חייב לתפוס דווקא את המעלית הזאת? דינג. הגענו לקומה שלו, בשעה טובה. הוא יוצא מהמעלית, פולט "ביי" לעברי, ובמאמץ כביר מסובב חצי ראש ואפילו מצליח לאחל לי "אחלה יום" מנומס . הדלתות נסגרות מאחוריו ואיתן נפתח ה"אחלה יום" שלי. למה הוא כזה לא נחמד? יצאנו פעם אחת, שתינו שלוש בירות ונגמר. מה הסיפור? למה להיות מרושע?
ה"אחלה יום" שלי כבר לא ממש מתרומם. אני מנסה להתעודד. אז דור לא אוהב אותי, למי אכפת. טוב, לי אכפת. תקרית המעלית תופסת אותי כמה ימים אחרי שלא נעניתי לצאת לדייט עם אחד החברים הווירטואליים שלי בפייסבוק. הוא, בתגובה, קרא לי צבוע וטען שבטורים שלי אני מצהיר שאני מחפש אהבת אמת כשלמעשה אני ממש לא, ולבסוף קינח גם בחסימה וירטואלית. למה שני אלה בכלל מעסיקים אותי? אני צריך שכולם בעולם יאהבו אותי? תודה לאל, יש לי משפחה וחברים שאוהבים אותי, אני באמת צריך גם שכל המכרים שלי גם יחבבו אותי?
אומרים שהפחד הכי גדול שלנו הוא שלא יאהבו אותנו, או מוות. בעצם, אחד משניהם. או שמא אולי אחד מהם מוביל לשני? כדי לפתור לעצמי את הסוגיה הזאת אני חייב לחזור כמה שנים טובות אחורה, לשלהי הניינטיז, תקופה בה הדבר הכי חשוב שהיה לי בעולם היה ש"יאהבו אותי". אי שם בגיל ההתבגרות נפלה בי ההבנה שאני שונה, אחר מכל שאר חבריי לכיתה. היה חסר לי את החספוס הזה שהיה לשאר, לא שיחקתי כדורגל ולא היו לי חברים שקראתי להם "אחי". עוד לא ידעתי אז מה זה אומר או מאיפה זה מגיע, רק ידעתי שזה משהו שאני חייב להסתיר. המשימה הבלתי אפשרית שלי הייתה להסוות את השוני שלי עד כמה שאפשר, ונלחמתי בדבר הזה בכל החזיתות.
היו תקופות בהן כל בוקר היה סוג של מלחמה. אבל המלחמה הזאת לא הייתה אמיתית, היא התחוללה בעיקר בראש שלי. פחדתי שיש אנשים סביבי שמצליחים לקרוא אותי ולעלות על הסוד שלי, ומהם הכי פחדתי. מי שגילה את הסוד שלי, שאני בעצם אחר, יכול היה להצביע עליי ולחשוף אותו בקלות לעיני כל העוברים ושבים בצעקות "המלך הוא עירום". הבנתי שעם האנשים האלה אני חייב ללמוד להסתדר, שהם האויבים שלי. מי שקלט והיה שולח לי הערות מרושעות וחיוכים ערמומיים בהפסקות היווה איום, וכדי להתמודד עם האיום הזה הייתי צריך להתחבב עליו. אז עשיתי כל מה שיכולתי כדי להתחבב עליהם ולבוא להם טוב בעין. שילמתי להם בדמי שתיקה של הרבה כבוד וחיוכים כדי שייתנו לי מנוח.
בחזרה להווה. הדמיון ביני לבין הילד ההוא מקרי בהחלט. הסוד הגדול כבר מזמן לא סוד, והיום אני כבר לא מנסה לרצות אנשים שחולפים על פניי במסדרונות. היום, שנים אחרי, אני כבר יודע טוב-טוב מי אני ומה אני, והאיום ההוא כבר לא ממשי. אני לא מסתיר יותר סוד קיומי, ואף אחד לא יכול להשתמש בזה נגדי יותר.
פה כנראה הייתה התפנית בעלילה - ברגע שאמרתי לעצמי ולעולם "הנה אני כאן", התחלתי באופן טבעי גם להרתיע חלק מהאנשים. יש משהו מאוד נוח ונעים באנשים המתמזגים, אלה שהם הבייבי של כולם, אלה ששוכנים עמוק בלב הקונצנזוס. כולנו אוהבים אותם, אבל אני כבר לא כזה. לפעמים אני מתבונן בהם ואומר לעצמי שהלוואי שהייתי כזה, אחד שאי אפשר שלא לאהוב, אבל אז אני עוצר רגע ונזכר שכשאני הייתי כזה, לא באמת ידעתי מי אני.
הבחירה בימי הבית ספר העליזים לשחק בקטן, נבעה בעיקר מפחד, ותפקידה היה להגן עליי. אני לא זקוק להגנה הזאת יותר. אז דור לא מחבב אותי, והבחור מהפייסבוק לא מחבב אותי והשכנה הצמודה שאף פעם לא אומרת לי שלום - גם לא מחבבת. מצד שני, כולם אוהבים גלידת וניל, אבל בואו נודה, וניל הוא הכי טעים אבל גם הכי משעמם.
