מה קורה כשאימא אומרת כן על כל דבר? בדקנו
נירית צוק החליטה לבדוק מה קורה כשהמילה "לא" יוצאת מהלקסיקון המשפחתי למשך שבוע. שלושת ילדיה היו מרוצים מהניסוי החדש אך מהר מאוד הבינו שהחיים האמיתיים הם לא רק גלידה, פיצה ומשחק מונופול
"אתם לא מאמינים, אימא הסכימה", רץ הזאטוט בצרחות היסטריות לסלון הבית. ההתרגשות שלו הייתה כל כך בולטת עד ששני אחיו הגדולים עצרו את מצב הזומבי הקבוע שלהם בו הם בוהים במסכים והרימו את ראשם. בעיניהם ניכר זיק של התעניינות.
"אימא הסכימה לעשות את הניסוי שדיברנו עליו", אמר הזאטוט, ורק אז הבנתי לצערי שהייתה נגדי קונספירציה שלמה בבית.
"מהיום היא אומרת לנו במשך שבוע, על הכול כן", הוא אמר
"רציני?", המתבגר חייך, "מגניב ממש".
"זה מעולה!", התמוגגה החיילת.
"הגם את?!", שאלתי אותה בעלבון, "מה לך חסר בבית הזה?"
"אייפון X ", היא אמרה בלי למצמץ.
הכול התחיל ביום בו הזאטוט גילה התעניינות בלתי צפויה, והחל לברר מה קורה עם הניסוי הבא שלי. בדיפלומטיות שאינה אופיינית לגיל שבע הוא יזם איתי שיחה בה התלונן על כל הניסויים הקודמים. "את עושה לנו ניסויים שכיפיים רק לך", הוא אמר, "אבל מה עם ניסוי שמעניין אותנו?"
"מה מעניין אתכם?", גיחכתי, עדיין בטוחה שהזאטוט הוא יצור חמוד ללא שום כוונות זדון, בטח שלא חשבתי שמדובר במזימה שאחיו הגדולים עומדים מאחוריה. "אני רוצה לעשות ניסוי שבו את אומרת לנו על הכול -כן", הוא אמר, "זה יהיה ניסוי מעולה".
הוא הביט בי בציפייה ואני התחלתי לחשוב. הרי יש אנשי חינוך שטוענים כי המילה "לא" יוצרת בקרב הילד גבולות וסייגים שלעיתים אינם מאפשרים לו התפתחות עצמית. ואם ממשיכים את קו המחשבה הזה אז מדוע שלא להתייחס לילד כאל מבוגר אחראי ולאפשר לו להתנסות לשלוט בעולמו ובחייו? אולי דווקא מתוך החירות הזאת יצמחו דברים טובים? בשלב הזה, למרבה האימה, החלטתי לקפוץ למים ולנסות.
"בסדר", הודעתי לזאטוט, "בוא ננסה". "יש!", הוא קפץ ואמר, "אני אוכל היום רק ממתקים, את תקני לי מלא מתנות ואני גם אשב באוטו מקדימה". "לא בדיוק", אמרתי. "בניסוי הזה יהיו לנו כמה כללים, וזה אומר שאתם לא עושים שום דבר שמסכן אתכם, שום דבר שפוגע לכם בלימודים או בבית הספר, ושום דבר שעולה יותר מדי כסף". "אוף!", אמר הזאטוט, "אז אני לא יושב באוטו מקדימה".
לטורים הקודמים:
הורים יכולים להתנתק מקבוצות ווטסאפ? ניסינו
חופשה משפחתית שהילדים תכננו - כך זה נראה
היום שבו אימא הפסיקה להיות השעון הדובר
ביום הראשון - גלידה ופיצה
ביום הראשון לניסוי הזאטוט קם בבוקר, כולו מחויך ומאושר: "זה היום הכי טוב בחיים שלי", הוא הודיע לי. "למה?", שאלתי, עדיין חצי מנומנמת. "מה?" הוא נבהל, "שכחת שהיום מתחילים בניסוי שאת אומרת לנו רק כן? את לא מתחרטת, נכון?". בשלב הזה כבר ממש התחרטתי אבל הבנתי שלו רק בשביל כבודי עליי להמשיך בניסוי.
באותו היום אספתי את הילד מהצהרון. הוא נפרד מחבריו בפרצוף חגיגי, כשהוא נראה כמו חתן בר מצווה. כולם עמדו והסתכלו עליו, ורק היה חסר שיזרקו עליו סוכריות. "קרה משהו?", שאלתי אותו כשיצאנו משם. "לא, מה פתאום", הוא אמר, "פשוט סיפרתי לכולם על הניסוי שלך. אמרתי שעכשיו, במשך שבוע שלם, אימא שלי לא תגיד לי לא. אז הולכים עכשיו לקנות לי משחק בייבלד?"
"אתה זוכר שאמרנו שלא קונים דברים יקרים?", שאלתי. הוא חשב לרגע ואמר - "אז אל תקני לי את המקורי שעולה 100 שקלים. את יכלה לקנות לי כזה שעולה 50 או 30 שקלים". הילד הביט בי וחייך, נראה בדיוק כמו חתול שליקק את השמנת שלו. באותו היום קנינו בייבלד, וגם גלידה ופיצה. גיליתי שאם עד היום חשבתי שלומר לילדים "לא" זה דבר קשה, כזה שגורר עמו התלבטויות, נקיפות מצפון ורגשי אשם, הרי שהרבה יותר קשה להגיד "כן".
ביום השני - הולכים לישון מאוחר
ביום השני הודיע לי המתבגר שבערב הוא יוצא עם חבריו. "מה פתאום!", אמרתי, "זה אמצע השבוע, ומחר יש לך לימודים". "אני אחזור בשעה סבירה", ענה המתבגר, "וחוץ מזה שכחת שאת לא אומרת לנו השבוע לא?" הבטתי בו וקלטתי שכבר שנים לא ראיתי אותו מרוצה ככה. "נו, זה גם משהו", עודדתי את עצמי, "מה לא עושים כדי שהילד יהיה מאושר?".
ביום השלישי - שופינג בקניון
ביום השלישי המתבגר והזאטוט נזכרו שהם צריכים בגדים. "אני מזכירה לכם מראש שאני לא קונה לכם דברים יקרים", הזכרתי לשניהם. "כן, כן, יודעים", שניהם הנהנו בראשם, ולי הייתה תחושה שהם לא באמת מקשיבים.
במשך שעה שלמה הסתובבנו בקניון ועברנו מחנות לחנות. בשלב הזה התחלתי לפתח פיצול אישיות. קול אחד בראשי אמר לי שהילדים עובדים עליי, והם מבקשים ממני כל מה שרק אפשר. קול אחר אמר לי שזה מה שהם באמת צריכים, ושהרבה זמן נמנעתי מהקניות האלו. החלטתי להסתכל על חצי הכוס המלאה ולומר לעצמי שיש בכך הרבה מן החיוב. הילדים, באופן מפתיע, מסתדרים ממש יפה, ושאם מסתכלים על זה מהזווית הנכונה בעצם יש כאן זמן איכות עם שניהם, בילוי שלא עשינו הרבה זמן.
ביום הרביעי - אימא חולה
ביום הרביעי, רגע לפני שלקחתי את הזאטוט מהצהרון, הרגשתי שאני מותשת. מיציתי את ההסתובבויות בחנויות, את הגלידה ואת שאר ההמצאות היצירתיות. לקחתי את הילד מהצהרון, ומיד הסברתי לו שהיום יש לו חוג, לכן אנחנו הולכים ישירות הביתה.
"בסדר, אפשר ללכת לקנות לי משהו?", הילד לא ויתר. "אנחנו לא נספיק", אמרתי בטון קשוח, "אנחנו ממהרים". "אבל למה?", הוא לא הסכים לוותר, "בכלל אין לי שיעורים. חוץ מזה, יש לי חוג ב-18:00, ועכשיו 16:30, יש לנו מלא זמן".
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"הולכים הביתה", אמרתי לילד, "וזה קורה עכשיו". "אז את בעצם אומרת לא?", הילד הביט בי, וניצוץ בעיניו. "אני אומרת שאני לא מרגישה טוב", חזרתי לגנים הפולניים שלי, "ולכן אני צריכה היום לנוח בבית", וכמעט הוספתי: "לבד, בשקט, בחושך", אבל לא היה בכך צורך.
מול טיעון שכזה אפילו הזאטוט הבין שהיום אבוד עבורו. הוא מלמל: "איזה באסה", ונגרר אחרי בלית ברירה. אבל אז עלה במוחו רעיון חדש: "אני מתקשר לאבא", הוא אמר. "אני אבקש ממנו שיחזור יותר מוקדם, ושנזמין הביתה פיצה".
הזאטוט צלצל ואז סגר את הטלפון בפרצוף עצוב. "אבא אמר שגם הוא עושה ניסוי", הוא אמר בשקט, "הוא אומר על הכול לא!". הזאטוט חשב וחשב, ואז עמד מולי כמכריז הודעה חשובה: "טוב, אז מחר היום האחרון לניסוי", הוא אמר בקול רם, מודיע לי ומנסה בו זמנית לעודד את עצמו, "ואגב, מחר אני לא רוצה ללכת לצהרון. אולי אני אחזור הביתה בצהרים?"
ביום החמישי - הילדים שומעים "לא"
למחרת בצהרים, אחרי שאספתי את הילד מבית הספר, התחלתי להרגיש שמשהו בניסוי הזה לא עובד עבורי יותר. הילד הגיע הביתה, כולו מלא סיפורים ושמחה. אחרי שהוא אכל צהרים הסברתי לו שעכשיו אני ממשיכה לעבוד ושהוא יכול לצפות בטלוויזיה. "אבל לא נעשה משהו ביחד?", הוא שאל. כשלא הגבתי הוא אמר - "היום זה היום האחרון לניסוי, אולי נשחק מונופול? אולי נלך לקנות לי עוד משהו? אולי נלך לג'ימבורי?"
ניסיתי להמשיך לעבוד ולהתרכז, ובשלב כלשהו פשוט הבטתי בילד ואמרתי: "לא!" .
"מה לא?", הוא שאל המום. "לא, פשוט לא", צעקתי. "הניסוי נגמר בזה הרגע. לא הולכים לשום מקום, לא קונים שום דבר. הניסוי הזה מבחינתך הסתיים". הילד הביט בי במבט עצוב, כאילו נזרק מהתכנית "הישרדות". הוא הלך לחדרו, ונשאר שם.
וכך, אחרי כמעט שבוע הניסוי הסתיים. הניסוי הזה לימד אותי שעם כל הרצון שלנו להיות הורים ליברלים ולזרום עם הילדים, זה לא תמיד עובד כך בפועל. הבנתי מהניסוי שהניסיון שלנו כהורים לשים את הילד במרכז, לדאוג שיהיה מאושר כל הזמן, תוך כדי שאנחנו מנסים לרצות אותו ללא הפסקה עבר את גבולות הטעם הטוב.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים, אנחנו רוצים לחיות חיים הרמוניים ושלווים אבל מה לעשות שבמציאות זה לא באמת עובד כך. במציאות הזאת אפשר, מותר וצריך להגיד מדי פעם מילה אחת קטנה - "לא".
הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית פורטל ההורות עשר פלוס ומומחית למחקר תרבות הנוער
גבולות לילדים בכל גיל:
לפנייה לכתב/ת 
