ביקורת סרט: "יום אחרי יום" - מתחנף לקהל הצעיר ולא משתווה לספר
כשבמרכזו עומד קשר רומנטי בין נערה מתבגרת ליישות שמדלגת בין גוף לגוף, "יום אחרי יום" אינו מפתח באופן משמעותי את הרעיון שבמרכזו, למרות שהספר עליו הוא מבוסס זכה לתגובות נלהבות. מדובר בסרט לא מוצלח, שבפורמט הנוכחי של רומן נעורים שטחי קשה להמליץ עליו לקהל בוגר
המוטיב של החלפת גוף בגוף מופיע בז'אנרים שונים ובצורות מגוונות. בקומדיות רבות הדמויות נכנסות לגוף מבוגר או צעיר יותר ("ביג"), מתחלפות ביניהן ("שישי הפוך"), משנות את המין שלהן ("יחי ההבדל הקטן"), את צורת גוף ("הפנטזיה של הל") או מוצאות עצמן בגוף של חיה ("מר תשע נשמות"). סרטי האימה שעוסקים בהישלטות של הגוף על ידי ישות אחרת רבים מספור - מ"פלישת חוטפי הגופות", דרך "מגרש השדים" וכלה ב"תברח". רבים הם גם סרטי המדע-בדיוני המציגים טכנולוגיות של החלפת גוף בגוף ("עימות חזיתי") או משתמשים בגוף כקליפה שלתוכה ניתן לטעון את הזהות – כמו בסדרת המד"ב החדשה "פחמן משודרג".
"יום אחרי יום" ("Every Day"), סרטו של מייקל סוסי, מיועד לבני נוער ועוסק בקשר הרומנטי המתפתח בין נערה בת 16 לבין יישות בשם A שנעה מגוף לגוף. הסרט, הפונה לקהל הנמצא בגיל הרגיש שבו הגוף והנפש עוברים שינויים מהירים, מתבסס על נקודת מוצא שיכולה להיות מפותחת באופן משמעותי מבחינה רגשית ורעיונית. הוא מבוסס על ספרו של דיוויד לויתן (2012) (תסריטאי שותף) שזכה לתגובות נלהבות ממבקרי ספרות אמריקאים. הסרט, לעומת זאת, נופל ללא מעט מלכודות חנופה לקהל צעיר. קשה להניח שהוא יזכה לקונצנזוס מקביל לזה של המקור הספרותי.
הרעיון הבסיסי מציב שחקנית אחת מול מבחר של שחקנים צעירים, בנים ובנות, שלתוך גופם נכנס A. הדמות הראשית קרויה ריהאנון והיא מגולמת על ידי אנגורי רייס בת ה-16. את רייס ראינו לפני שנתיים גונבת סצנות מראסל קרואו וריאן גוסלינג בקומדיית הפשע "בלשים בע"מ". חרף כל המגרעות של הסרט נוכחותה החיננית היא נקודת זכות משמעותית.
ריהאנון מאוהבת בתחילת הסרט בג'סטין (ג'סטיס סמית') שהוא סוג של דוש תיכוני. היא שולחת לו הודעות, מתנצלת, רודפת אחריו באופן מביך מבלי להבין כמה הוא לא מתאים לה. אך כש-A הרגיש, המצחיק והקשוב מתגלגל לגוף של ג'סטין, הם מבלים יום מושלם שבו גם היישות הייחודית מתאהבת בה. לוקח לריהאנון עוד כמה ימים, ומספר חילופי זהויות של A עד שהיא מתחילה להבין שהיא מאוהבת ביישות המצויה מעבר לגוף המתחלף.
החוקים פשוטים: בכל יום A עובר מגוף אחד לאחר. אין לו שליטה לאיזה גוף הוא נכנס ואין לו מושג מדוע זה קורה לו. הגוף המארח יכול להיות של בן או בת אבל הם תמיד בגיל שלו (כלומר בני נוער), והם נמצאים במרחק של עד כמה עשרות קילומטרים מהמקום בו היה הגוף המארח הקודם. במהלך כל יום זוכה A לגישה הולכת וגדלה לזיכרונות של הגוף המארח. האדם לו שייך הגוף מתעורר למחרת כשיש לו, לכול היותר, זיכרון מעורפל של מה שקרה ביום הקודם. לאור תנאים אלו עולה השאלה המתבקשת – מהי ההיתכנות של קשר רומנטי בין ריהאנון ו-A?
לא מעט מהעיבודים לספרות "בוגרים צעירים" (Young Adults) מציבים את גיבוש הזהות ומציאת האהבה של הגיבורים הצעירים בתוך המסגרות של ז'אנרים של פנטזיה. בין אם בסדרות דיסטופיה כמו "משחקי הרעב", או במפגש בין בני נוער לישויות מעולם האימה, למשל הערפדים ואנשי הזאב בסדרת "דמדומים". ברוב המקרים מאחורי הפסאדה הייחודית מסתתרים מסרים שמרניים. "יום אחרי יום" משתמש ברעיון של תנועה לפרק זמן קצוב בין גוף לגוף - כזה המוכר מסדרת מד"ב כמו "זינוק לאתמול" או סרט האימה-מד"ב "הנסתר" (1987) - אבל הוא משיק גם לאופציות הראדיקליות יותר של פלואידיות מגדרית בקולנוע ובטלוויזיה, כמו למשל, סדרת הטלוויזיה המנוחה של האחיות וושובסקי "סנס8".
לסיטואציה של נערה המתאהבת בנפש ולא בגוף יש פוטנציאל משמעותי של קריאת תיגר על דימויי הגוף בגיל הנעורים ועל האופן בו החברה – גם היום – מנתבת את בני הנוער לעבר גיבוש זהות מינית הטרו-נורמטיבית. כאמור, לקולנוע יש יתרון בכל הקשור לייצוג של חילופי גוף אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה "יום אחרי יום" מנטרל את ההשלכות הראדיקליות יותר של הסיטואציה הדרמטית.
A מתעורר בגוף של בני גילו, כלומר בגופם של בני נוער שחיים במקביל לגיבורה. ברוב המקרים הוא מוצא עצמו בגוף של נערים, רובם במראה טוב מהממוצע – כזה שיכול להפוך אותם לפרטנרים "טבעיים" לקשר רומנטי עם הגיבורה הנאה. אלו הגילומים של A שאיתם יוצרת הגיבורה את המידה הרבה ביותר של אינטימיות רגשית ופיזית ושפרקי הזמן של הופעתם הם הממושכים ביותר. כאשר A מוצא עצמו בגוף של בנות, מה שאמור לקרות בחצי ממספר הפעמים, משך הזמן המוקדש לכך בסרט מתקצר משמעותית. אם בסגמנטים שבהם A נמצא בגוף נערה נוצרת קרבה עם ריהאנון, הרי שהיא מאופקת מבחינה רגשית וכמובן, לא מינית.
בולטת עוד יותר הדחייה של הגילומים המציגים גופניות "חריגה". כאשר A מוצא עצמו בגוף של נער אסייתי גדול גוף ומשקל – הרתיעה של הגיבורה מוצהרת. כשהוא מתעורר בגוף של נער עיוור הסגמנט מסתיים שניות ספורות לאחר שהוא החל – במעבר ליום אחר ולגוף אחר. מבחינה גזעית יש רק מקרה אחד של כניסה לגוף של נער שחור בשלב בו כבר קיימת קרבה פיזית בין ריהאנון לבין הגילומים של A. אבל אין חשש למגע פיזי אינטימי בין הגיבורה והנער השחור. הנער, הזוכה לחינוך בבית, נמצא תחת ההשגחה הקפדנית של אימו. המפגש עם ריהאנון מתרחש בספריה ציבורית ולכן לא יכול לחרוג מהחזקת ידיים.
המעבר מגוף לגוף מוכפף באופן כמעט מוחלט לשאלת התפתחות הקשר הרומנטי בין A וריהאנון. האתגרים של הבנת החיים החדשים, של התמודדות עם התא
המשפחתי החדש, של חווית הגופניות החדשה – ועוד אספקטים רבים שיכולים להיות מעניינים – כמעט ולא נכנסים לסרט. אפילו הבעייתיות הקיימת מבחינת הנראות של נערה בתיכון שכמעט בכל יום מפגינה קרבה עם נער אחר (בין פוליאמוריה לגיל הנעורים ל"זונה של השכבה") לא זוכה ליותר מאשר טיפול שטחי וזריז.
"יום אחרי יום" הוא סרט לא מוצלח שיכול היה להפוך לסדרת טלוויזיה מעניינת ומורכבת הבוחנת ברצינות את ההיבטים וההשלכות של היחס בין זהות וגוף. בפורמט הנוכחי של רומן נעורים שטחי קשה להמליץ עליו לקהל בוגר.
