הפסקול מדהים, הסרט פחות: השירים שהצילו נפילות בקולנוע
הוליווד כבר יודעת שגם שילוב של שחקנים מוכשרים, במאים גאונים ובוכטות של כסף יכול לייצר סרט איום ואף מיותר - אבל אולי עוד אפשר להציל את המצב עם איזה שיר להיט או שניים. ברוח האוסקר הבא עלינו לטובה, אספנו את הסרטים הגרועים שזכו לפסקול מנצח שעדיף שנזכור רק אותו
פעם, נניח עד לפני עשור בערך, סרט טוב התהדר בפסקול טוב לא פחות. במשך שנים, שיר נושא ראוי יכול היה להרים סרט ולהעלותו במחי פזמון קליט אחד מדרגת שובר קופות לקלאסיקה, ואם מצורף לו קליפ טוב - מה טוב. כמובן שהשאיפה היא שפסקול הסרט יהלום את טיבו ואיכותו, כמו במקרה של "ספרות זולה" והאלבום שליווה אותו שהפך אייקוני לא פחות מהסרט (וסליחה על הדוגמה המובנת מאליה. יודעים מה? קחו דוגמה הפוכה - "עיניים עצומות לרווחה" הבינוני והפסנתר המציק ומדגדג העצבים שמלווה אותה. גם זו סוג של התאמה), אבל לא תמיד זה קורה.
ההיסטוריה והוליווד ידעו גם מקרים שבהם סרטים גרועים זכו לפסקול מוצלח במיוחד, שמוטב שייוותר הדבר היחיד שנזכור מאוסף סצנות שאוחדו לכדי סרט מיותר. ועל כן, ברוח האוסקר הבא עלינו לטובה בלילה שבין ראשון לשני, אספנו כמה סרטים איומים בדרגות משתנות, והסאודנטרקים הלא רעים עד לגמרי נהדרים שליוו אותם.
באטמן לנצח
אם יש סרט אחד שמאחד את חובבי הקומיקס ואת אניני הקולנוע באופן גורף סביב הדעה שהוא פשוט סרט רע מדובר ב"באטמן לנצח" – השלישי בסדרה המקורית והראשון שבו כיסא הבמאי לא אויש על ידי טים ברטון כי אם על ידי ג'ואל שומאכר, שידע סרטים טובים יותר בקריירה שלו (וגם רעים יותר. למשל "המספר 23" עם ג'ים קארי, שממש מתחנן מצופיו לדרוש את כספם חזרה).
זו גם הייתה הפעם הראשונה שאל נעליו הגדולות (או חליפת העטלף, אם תרצו) של מייקל קיטון נכנס ואל קילמר, בהופעה פחות מוצלחת שלא עמדה בסטדרנטים של קודמו. בסך הכול היה מדובר בסרט די מקושקש, שהצליח בקופות אמנם, אבל גם נוכחותם של ג'ים קארי וטומי לי ג'ונס לא הפכה אותו למוצלח יותר. לפחות בגזרת הפסקול חל שיפור ענק, ואפשר בהחלט להגדיר אותו כפסקול מופת, בתקופה שסאונדטרקאקים היו מתקשרים באופן ישיר לסרטים שלשמם נתפרו.
דוגמה מובהקת לכך היא להיט הענק "Kiss from a Rose" של סיל, וכמובן "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me Kill Me" של יו-2, שלווה גם בקליפ אנימציה מצוין. וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את "There is a Light" של ניק קייב, "One Time Too Many" של פי ג'יי הארווי ושירים של אופספרינג, הפליימינג ליפס, מת'וד מאן, ברנדי מאסיב אטאק ומאזי סטאר. פסקול מצטיין? לא נכחיש.
רובוטריקים
בואו נשים את זה על השולחן ונכריז על כך חד-משמעית: אין, לא היה ולא יהיה, כל קשר בין סדרת האנימציה הגאונית, פורצת הדרך ומעצבת זכרונות הילדות שכונתה במחוזותינו בשלם המפוקפק "הרובוטריקים" לבין סדרת סרטי Transformers. הסדרה שרבים מאיתנו נצמדו למסך מדי שבוע כדי לחזות בה תיארה מלחמת בני אור בבני חושך בין מה שהיום אפשר לתאר כחייזרים מכוכב אחר (עם תכונות של מותגי מכוניות מכדור הארץ. רק תחשבו על אפשרויות ההכנסה הרבות), שלצד מלחמתם זה בזה נאלצים גם להתמודד עם היותם זרים בכוכב לא שלהם. סדרת הסרטים שמשתמשת בזיכיון, לעומת זאת, היא כבר עשר שנים מופת לקולנוע חסר מעוף, מותג שרידד את הקונספט המקורי של הסדרה לכדי סדרה של פיצוצים שנפרשת על פני שעתיים.
אבל אם יש דבר אחד מנחם בהתעללות של הבמאי מייקל ביי בסדרה שגרמה לשלל ילדי אייטיז לתהות מה היה קורה לו הסובארו החבוטה של אבא הייתה מחליטה להפוך לשקרניק, היה לענייננו - הפסקול. זה שליווה את הסרט השני מ-2009, למשל, כלל רצועות כמו "New Divide" של לינקין פארק, שגם תרמו לסרט הראשון את What I’ve Done, וכן "21 Guns" של גרין דיי, "Never Say Never" של דה פריי ושירים של אול אמריקן ריג'טס, סטיינד, איבנג'ד סבנפולד (וגם ניקלבק, אבל בכל דבר טוב יש גם מעט רע). הסרט השלישי בסדרה לווה בשירים של (שוב) לינקין פארק, מסטודון (!), מיי כימיקל רומאנס ופאראמור.
אפילו פסקול הסרט הראשון מ-2007, גם אם הוא נחשב לחלש משהו מבחינת השמות שמופיעים בו, מכיל כמתבקש שיר של לינקין פארק, לצד "Doomsday Clock" של סמשינג פמפקינס, "This Moment" של דיסטרבד ושירים של שמות כמו HIM, דה יוזד, טייקינג בק סאנדיי והגו גו דולז. ואגב הגו גו דולז...
עיר של מלאכים
בדיעבד זה היה צריך להיות מובן מאליו ש"עיר של מלאכים" מ-1998 יהיה סרט גרוע. אחרי הכול, בשלב זה של הקריירה שלו נקלע ניקולס קייג' לפאזת הבחירות התסריטאיות התמוהות בואכה הרסניות, שהפכו את הקריירה היפה שניהל לפארסה מוחלטת, מלאת סרטי זבל איומים ברמות משתנות. אחד מהם היה אותו City of Angels, שזכור כאחת הדרמות הרומנטיות המושמצות של סוף שנות ה-90', והציג עלילה מקושקשת על אודות אהבה בלתי ממומשת בין ניקולס קייג' למג ריאן.
הפסקול לעומת זאת הוא תצוגה של כל המתרחש במוזיקה של סוף הניינטיז, כמו "Uninvited" של אלאניס, "Angel" של שרה מקלכלן, "If God will Send His Angels" של יו-2 (שגם הופיע לפני כן באלבומם "Pop") וכמובן – שיר שאמנם גורם לרובנו לרצות להקיא מהאזנה לו היום, אבל קשה להתכחש למעמדו כבלדת-על בזמן יציאתו, בדמות "Iris" של הגו גו דולז. הפנינה האמיתית שמתחבאת כאן היא "I Grieve", אחד השירים היותר יפים (ומדכאים) בקריירה המאוחרת של פיטר גבריאל, שגם הופיעו באלבום המצוין שלו "Up".
דמדומים
ואגב סרטים מטופשים על דמות שמימית או מיתית שמתאהבת בבת אנוש – זו בערך העלילה של סדרת סרטי "דמדומים" ששבתה את לבבותיהם של שלל מתבגרים ומתבגרות שמאמינים ומאמינות ברומנטיקה. וערפדים. חרף העובדה שמדובר בסרטים מטופשים להפליא, על הצלחתם המסחרית קשה לערער. וכיאה למותג כה מצליח, הוא לווה בפסקול די מרשים, ואפילו מפתיע אפשר להגיד.
פסקול הסרט הראשון, שיצא ב-2008, כלל את "Supermassive Black Hole" – אולי השיר הפאנקי והפרינסי ביותר של מיוז, לצד שירים של משתתפי הפסקול הסדרתיים לינקין פארק ופאראמור, וקטעים של איירון אנד וויין ואפילו את הטראק "Go All the Way" של פרי פארל, איש להקת ג'יינז אדיקשן. הסרט השני בסדרה, שיצא שנה מאוחר יותר, זכה לפסקול מרשים ויש שיאמרו אף איכותי יותר ולקחו בו חלק בין היתר תום יורק, דת' קאב פור קיוטי, הקילרז, בלאק רבל מוטורסייקל קלאב, גירלזי בר, האדיטורז, אוקי גו ואפילו בון איבר בשיר משותף עם סיינט וינסנט.
שומר הראש
כישורי המשחק של וויטני יוסטון הם בהחלט לא מה שמכר את "שומר הראש", להיט הענק מ-1992 שהפגיש על המסך הגדול בין קווין קוסטנר – אז השחקן החם של הוליווד – לבין יוסטון, כוכבת פופ שהייתה זקוקה לזריקת חיים לקריירה. החיבור בין השניים אמנם הוליד סרט די מטופש על זמרת שמוצאת עצמה חשופה לאיומי רצח והרומן שמתפתח בינה לבין, ובכן, שומר הראש שלה – אבל הפסקול יותר מהצדיק את המעבר של יוסטון לקולנוע ולו בשל קלאסיקת הקיטש "I Will Always Love You" שאמא של כותב שורות אלה עדיין מחשיבה כשיר הטוב ביותר שיצא בניינטיז על ידי אומן ששם משפחתו לא מסתיים במילה ג'ובי.
לצד להיט הענק ההוא היו גם "I'm Every Woman", "I Have Nothing" והטראק הרוקיסטי משהו, "Queen of the Night", מעין הכלאה בין סול, אר נ' בי ודיסטורשן, שקצת יותר מהזכיר את "Free Your Mind" של אן ווג.
החוף
אם צפיתם ב"החוף" של לאונרדו דיקפריו שיצא ב-2000 בעודכם לוגמים משקה טרופי על אחד האיים המתוירים של תאילנד, סביר להניח שמצאתם אותו מרתק והתחברתם אליו על בסיס מיקומכם הגיאוגרפי. "תראו את הנופים", חשבתם לעצמכם, "זה בדיוק איפה שאני נמצא עכשיו. בערך". אבל בקונטקסט אחר מדובר ביצירה די מאכזבת, במיוחד לאור העובדה שמדובר בפגישה בין דיקפריו (שהאגדה מספרת שאמר לא למשהו כמו 100 תסריטים שהוצעו לו לאחר הצלחת הענק "טיטאניק") לבין דני בויל, הבמאי מאחורי סרט הקאלט האייקוני "טריינספוטינג".
"החוף", חרף היותו מאוד יפה ומרשים ויזואלית, נחשב סרט די מעיק ואיטי. הפסקול שלו, לעומת זאת, הובל על ידי מי שאז נחשבה ללהקת הבנות האיכותית בסצנה, אול סיינטס, ושירן "Pure Shores" והשיר "Porcelain" של מובי – אז חלוץ היוצרים האלקטרוניים המיינסטרימיים. עוד היו שם מוזיקאים כמו שוגר ריי בקאבר לבריאן אינו וג'ון קייל, בלר, ניו אורדר, פיית'לס, אייז'ן דאב פאונד יישן ואנקל שאירחו את ריצ'ארד אשקרופט מדה וורב. חתיכת קאדר מרשים לסרט ששימש עבור לא מעט ישראלים מתאבן למסיבת פול מון בקופנהגן.
גטסבי הגדול
לא מעט קש ביקורות אכל "גטסבי הגדול", האדפטציה ההוליוודית המפוארת לספר של פרנסיס סקוט פיצג'רלד מ-1925. זו הייתה הפקת ענק, מרהיבה ביופיה, סרט גרנדיוזי גם במונחים של תעשייה שידעה לא מעט כאלה בתולדותיה, ויש גם מי שנהנה ממנה ומהופעתו הלא רעה בכלל של לאונרדו דיקפריו. אבל הזמן יזכור את הגרסה מ-2013 כנחותה לזו שיצאה ב-1974. לפחות המוזיקה שעיצבה אותו נחשבה מוצלחת ולכדה היטב את רוח התקופה. ביצוע של ביונסה ואנדרה 3000 ל-"Back to Black" של איימי ווינהאוס, "100$ Bill" של הבעל ג'יי זי, "Bang Bang" של וויל איי אם, "Young and Beautiful" בביצוע לנה דל ריי.
כן היו שם גם שירים של פרגי, סיה, בריאן פרי, דה XX וגולת הכותרת – "Love is Blindness", קאבר לא פחות ממדהים של ג'ק ווייט לשירה של יו-2, שבמקור נכלל באלבום לציום 20 שנה לאלבום "אכטונג בייבי" של בונו ושות'. כיאה לסרט מרשים ומושקע כל כך, גם הפסקול שלו קטף כוכבים רבים מהשמיים – לתוצאה טובה יותר מהסרט הגרנדיוזי שאותו קידם. קורה.
