ביקורת סרט - "דרור אדום": פורנו רע עם ג'ניפר לורנס
לא ברור איך שחקנים מנוסים כמו ג'ניפר לורנס, שרלוט רמפלינג וג'ואל אגרטון הסכימו להשתתף ב"דרור אדום" - מותחן על מרגלת רוסייה פתיינית בשליחות השלטון הסובייטי. לא רק שהעלילה תלושה מהמציאות ופשטנית להחריד, אלא שהעיסוק בגוף הנשי שמנוצל לטובת המדינה מבזה ונטול ביקורתיות, והתוצאה היא פורנו-עינויים מיותר
ג'ון לה קארה, גרסת הסמרטוט. "דרור אדום" (Red Sparrow) הוא מותחן ריגול המשלב פסאודו-פמיניזם וחזרה מדומיינת לעידן המלחמה הקרה. ואומנם, באקלים הפוליטי הנוכחי, כשעולות הספקולציות סביב מעורבותה של רוסיה בבחירות לנשיאות ארה"ב, אין כמו שיבה-לכאורה לימים הטובים ההם שבהם "הרעים" שכנו במזרחה של אירופה.
אף ש"דרור אדום", המבוסס על ספר מצליח מאת סוכן CIA לשעבר בשם ג'ייסון מת'יוז, מתרחש בהווה – נדמה שהמובא בו מנותק לגמרי מכל הקשר פוליטי עכשווי. מה שברור הוא, שרוסי טוב הוא זה המשתף פעולה עם אנשי הביון האמריקאיים, ואילו כל היתר מוצגים כאלימים ונאלחים במיוחד. האלגנטיות, התחכום והאפרוריות הקיומית שאפיינו את ספרי אומנות הריגול של לה קארה, מפנים פה את מקומם לטובת דימויים מיניים ואלימים שכמו נלקחו מסרטי ה-Exploitation המפורשים של שנות ה-70 - במיוחד בכל הקשור לייצוגיהם של הגוף הנשי והסדיזם הגברי.
ג'ניפר לורנס במבטא רוסי מלאכותי מגלמת בלרינה, שהקריירה המבטיחה שלה נקטעת בעקבות פציעה. דודה, בכיר בשירות הביון הרוסי, שולח אותה לביה"ס לסוכנים שבו מאמנת אותה מטריארכית נוקשה (שרלוט רמפלינג) להפוך ל"דרור" – אשת ריגול שתפקידה לפתות את סוכני האויב. במילים אחרות, היא לומדת לגלות את מיניותה ולהשתמש בה בצורה מניפולטיבית.
ביקורות קולנוע נוספות במדור הקולנוע של ynet:
ניכוסו של הגוף הנשי על ידי המדינה וניצולו אפילו במחיר של אונס הם נושאים כבדים וטעונים, שנידונים פה באופן מבזה. מלחמת ההישרדות של אישה בעולם חשאי של גברים ממקמת את לורנס, פעם נוספת, ביקום של "משחקי הרעב" – גם הפעם דמותה נעה על הגבול שבין פנטזיה וממשות, מאתגרת את העוצמה הזכרית והסמכות האבהית (כאן, בדמותו של הדוד הנאלח). סצנות האימונים בביה"ס לדרורים כוללים שיעורי זנות בעלי חובת נוכחות, ואלה מדגישים את מעמד דמותה של לורנס בסרט כהזיה סאדו-מזוכיסטית דוחה למדיי. העובדה שעל כל העסק המבחיל מנצחת רמפלינג, הזכורה מתפקידה ב"שוער הלילה" (1974) כאסירה במחנה ריכוז המנהלת מערכת יחסים פרוורטית עם המענה שלה לשעבר – מוסיפה לתחושת האי נוחות והניצול.
מחציתו השנייה של "דרור אדום" – המבוסס על תוכנית ריגול שאכן התקיימה בברה"מ מאז שנות ה-60 ועד שנות ה-80 – עוקבת אחר משימתה המשמעותית הראשונה של הסוכנת. עליה לפתות סוכן אמריקני (ג'ואל אג'רטון) כדי לחשוף באמצעותו את זהותה של חפרפרת בצמרת הביון הרוסי. מתוך זהירות, שמו של ולדימיר פוטין אף אינו מוזכר בסרט – הכרעה שנועדה, יש להניח, למנוע את זעמם של האקרים רוסיים – והתוצאה, על כן, היא מותחן שנדמה כאילו הוא מתנהל בעולם מקביל. ניתוק זה הופך את הסרט לפנטזיה על אישה צעירה שחווה טרנספורמציה גופנית ותודעתית, והוא מתענג לא רק על מיניותה אלא גם על פורנו-העינויים שהיא חווה במהלכו.
אם כבר פורנו-עינוי, סצינה מכריעה מתארת בפרטנות קילוף שכבה אחר שכבה של עור מגבר כפות. השילוב שמתקיים בסרט בין עינוי ומיניות מבוסס על מינון מופרז של ביזוי וניצול - לורנס נהפכת במהלכו משִפחת-מין למחסלת אטרקטיבית נוסח "ניקיטה", אבל הבמאי פרנסיס לורנס שביים אותה (שום קשר משפחתי) בשלושת סרטי "משחקי הרעב" האחרונים, אינו נועז דיו לחקור את הדימוי הנשי הזה, והפוליטיקה המגדרית שמציע "דרור אדום" מקוממת בדלותה. אפילו "אמא!" של דארן ארונופסקי, בו כיכבה לורנס אשתקד, התיימר להציג דימוי מעניין יותר, כשאת מקומה של הגבריות המשעבדת תופס, ובכן, בורא עולם בכבודו ובעצמו.
לורנס אומנם מגלמת בסרט דמות מעוררת אמביוולנטיות, אבל עובדה זו אינה הופכת אותה ואותו למעניינים יותר. בסופו של דבר, זה הכל סביב האמריקאים "הטובים", כשאלה מביניהם שעוברים לשרת את הצד האפל (בדמותה של סנטורית בוגדנית ואלכוהוליסטית שמגלמת מארי לואיז פרקר) – אינם יוצאים מהסיפור בשלום. קצת מוזר לראות סרט שמתרחש בהווה שבו מידע חיוני מועבר מיד ליד באמצעות floppy-disc, אך זו אינה התמיהה הגדולה ביותר שעולה במהלך הצפייה, שכן עודף של סיבוכים ותפניות עלילתיות הופכות את כל העסק למייגע.
בהינתן מצבה המשפחתי של ה"דרור", מטופלת באם חולנית (ג'ואלי ריצ'רדסון) וחשוכת אב, אין זה מפליא שהיא מוקפת בדמויות אב זדוניות (בין היתר, ג'רמי איירונס כאיש צבא בכיר). הסרט מתאר, למעשה, סיפור חניכה אכזרי, מהסוג שחוותה לורנס בפרקי "משחקי הרעב" – רק שהפעם המשחרים לטרף הם גברים רוסיים שאינם בוחלים בדבר, כולל גילוי עריות.
