"מפחדת מהלידה הרביעית ולא מבינה למה"
עדה אופיר, אימא לשלוש בנות, נמצאת בהיריון עם בת רביעית ומגלה פחדים חדשים שלא היו לה בעבר. "אני תוהה אם אצליח עם ילדה נוספת לספק את אותו עוגן, תמיכה, הקפצות לחוגים, מרתונים של שיעורים ושעות של גני שעשועים, מבלי להתעייף. להצליח להיות שם במאה אחוז"
חמישה שבועות לקו הסיום שהוא בעצם קו ההתחלה, וקוצר הנשימה שלי מתגבר. הפעם זו לא האסתמה שתוקפת אותי בכל היריון, אלו פחדים אמיתיים. כבר תקופה ארוכה שאני מנסה להבין מה השתנה שלא היה שם קודם, מה שונה ההיריון הנוכחי או בעיקר היום שאחרי, שלא עברתי אותו כבר שלוש פעמים? איתותים של לחץ? חרדה? מתח? מאיפה זה צץ פתאום?
חמישה שבועות לקו הסיום והרחם שלי לא רוצה שזה ייגמר, למרות הקשיים, הנפיחויות ברגליים, חוסר היכולת להתכופף, הבטן הענקית, הקושי לקלח את הקטנה בת השנתיים וחצי, העלייה של 23 ק"ג , הצרבות האינסופיות, הלילות שהפכו ללילות לבנים ובייחוד הקושי ללכת כמה צעדים מבלי להתנשף כאילו עשיתי ריצת מרתון בזמן שיא.
הגוף בוגד
אחד הקשיים היה לפני שבועיים, היום שבו הבנתי שאני חייבת להרפות. הרגשתי קצת כמו בגידה של הגוף ששם בפניי תמרור אזהרה וכפה עלי לעצור ולבקש עזרה. עמדתי באמצע הסופר - משמאלי, מעבר השוקולדים האהוב עליי במיוחד, מימיני המעבר של מוצרי הטואלטיקה, העגלה שלי עמוסה בפינוקים ואני לא יכולה להמשיך את הקנייה.
כל רגל מרגישה כמו מאה טון. הרגליים סרבו ללכת, מעין קצר חזק בין הפקודה של המוח להתקדם לבין כפות הרגליים שקפאו במקום, כאילו מישהו נטע אותן עמוק באדמה. אני לבד בסופר ביום שישי בבוקר, שעת שיא, הסופר עמוס בלקוחות ורעש נוראי של אנשים וקשקושים שפתאום לא יכולתי לסבול. הזמן לרעתי כי עוד מעט הילדות מסיימות בית ספר וגנים והרגליים בשלהן.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
עוד מחלקה אחרונה, תשלום בקופה והתגלגלות לרכב, חשבתי לעצמי אבל לא הצלחתי לזוז. הבנתי באותו רגע שקניות אני כבר לא אעשה לבד. אני חייבת להעביר את המושכות לאיש שלי, שבכלל לא הבין מה אני עושה שם בחודש שמיני ולמה לא יכולתי להתאפק שעתיים עד שיצטרף אליי למסע הקניות או ילך לבד. הרי מה כבר יכול לקרות? הוא יקנה פחות עגבניות ממה שבקשתי? חייבת ללמד את עצמי לנסות לשחרר.
פחדים מהיום שאחרי הלידה
כבר תקופה ארוכה שאני מתעסקת בזה. מנסה להבין מה שונה שלא היה שם קודם. בפעם הראשונה שהפכתי לאימא הייתי בת 26. אישה צעירה שרק התחילה את מסלול חייה. היום אני כבר בת 37, אפילו קופת חולים כבר מקטלגת אותי אחרת ומאפשרת לי לעשות מי שפיר ללא עלות.
אולי זה הפחד מהעובדה שזהו, סיימתי את תפקידי כיולדת? הבטן שלי לא תתפח יותר, לא נרגיש את המתח, הבעיטות, המראה של שני פסים, מסלול האולטראסונד בין בדיקה לבדיקה. לא יהיו יותר שיחות עם העובר, בעיטות בצלעות או באיברים שלא ידעתי על קיומם?
האם סוף ההיריון הוא סוף התקופה שלי בחיים האלו כאישה יולדת? אולי בעצם הפחדים הם דווקא מהיום שאחרי, ולמה? כבר 11 שנים אני אימא, מנוסה למדי, סומכת על בן הזוג שלי, יודעת שאנחנו עושים טעויות, כמו כל הורה, אבל רואים את הפריחה של ילדות, ההצלחה, החיוך האינסופי על הפנים וההתמודדות שלהן עם האתגרים. מבינה שאומנם אף פעם אין הורים מושלמים, אבל לפחות הדרך שלנו נכונה עבורנו ועדין ממשיכים ללמוד, לבחון ולהשתפר.
אנחנו הורים מנוסים לשלוש בנות, חווים את כל קצוות הקשת. נעים בין גיל ההתבגרות של הגדולה בת ה-11, הישר לאמצעית בת השמונה שמרימה ראשה גבוה בדרך הייחודית לה ומקנחים בקטנה בת שנתיים שהיא כבר תקופה ארוכה בגיל ה"לא לא" ועכשיו מתחילה את שלב "האני לבד" ובוחנת את הגבולות שלנו בממוצע כל שעה. לאחות הקטנה שבדרך יש ירושה של בגדים, אינספור משחקים ובעיקר הורים אחראיים שחלמו על משפחה גדולה, ובכל זאת משהו מבעבע בי ולא רגוע.
כשהאנשים סביבי שמעו על ההיריון, התגובות נעו בין "איזה אומץ שהחלטתם על ילד רביעי", לאלו שהתחרטו שלא קפצו על הרכבת, כשעוד הייתה להם הזדמנות. היו גם קולות של משפחות שהביאו שניים או שלושה ילדים ומרגישים שעכשיו מתחילים לנשום קצת אוויר, בעיקר כשהילדים גדלו ויש זמן קצת לזוגיות ועוד קצת פריחה אישית.
המציאות מאתגרת
בעצם, אולי הפחד הוא מהכישלון - לא להצליח להיות אימא מספיק טובה. אני תוהה אם אצליח לא רק להגשים את החלום למשפחה גדולה (לפחות מספיק גדולה עבורי) אלא גם להוות עבורן את מה שאני רוצה להיות, הציפייה לאימא מספיק טובה עבורן. פוחדת שאולי אכשל בתפקיד הזה שהוא כל כך חשוב לי והקרבתי את כל כולי למענו.
תוהה אם אצליח עם ילדה נוספת לספק את אותו עוגן, תמיכה, עזרה, אוזן קשבת, הקפצות לחוגים, ועדי הורים, מרתונים של שיעורים ומבחנים, שעות של גני שעשועים ומרדפים אחרי אופניים, כל זה מבלי להתעייף. להצליח להיות שם במאה אחוז בכל מקום, עבור כל אחת. האם אפשר לפרוס את העוגה לארבע ועדיין לשמור עליה טעימה וטרייה?
קראו עוד:
הפעולות שיעזרו לך להיות רגועה בלידה
לידה מצולמת: הנשים שרוצות לזכור כל ציר
6 עצות שישדרגו את חופשת הלידה שלך
המציאות היום מאתגרת ורגשות אשם מחלחלים פה ושם, בעיקר כלפי הקטנה, שלפעמים הכול קורה בין לבין. כשאני חייבת לשים בלו"ז היומי באופן קבוע חצי שעה עד שעה איתה לבד ולא להיות מוסחת ממה שקורה מסביב. דברים שעם הגדולה למשל היו טבעיים והיום דורשים יותר תשומת לב, כדי שהיא לא תלך לאיבוד בשגרה המאוד עמוסה.
הקטנה יושבת לידי ומציירת בזמן שהגדולות צריכות עזרה בשיעורים או בלמידה למבחנים. גן השעשועים הוא הרבה פעמים בזמן המתנות לחוגים ומפגשים עם חברים זה עוד לא הזמן, אבל גם זה יצטרך להיות בסדר עדיפויות בעתיד הקרוב. היא משתלבת ופורחת בנוף המשפחתי ומקבלת מאיתנו את הפינוק של ילדה שלישית ואני יודעת שאני עושה הכול בשבילה, אבל בתוך תוכי מקווה שאני לא מפספסת ושהיא לא מתפספסת. רגשות אשם שילוו תמיד, נמצאים שם עוד מרגע ההיריון ועד בערך לנצח.
לשמור על התא המשפחתי
כשאני חושבת על הלידה המתקרבת, אני מבינה שהרבה הולך להשתנות. אלו דברים שחשבתי שיגיעו בשלב הקודם בהורות, במעבר מילד ראשון לשני או מקסימום משני לשלישי, כשמבינים שאם יוצאים לבלות, אין יחס של הורה אחד מול ילד אחד. יש הורה אחד מול שניים וצריך לתעדף. אז מה יהיה עם ילד רביעי?
קו הסיום שהוא בעצם קו ההתחלה כבר עוד רגע כאן. הוא יכול לתפוס אותנו בכל רגע נתון. עוד מעט נכין תיק לידה, נכבס את בגדי התינוקות, נבריק את האמבטיה החדשה שקנינו לה, נזכור מה זה לא לישון בלילה, נקנה חיתולים קטנטנים, אינספור שעות ידיים והנקה.
בעיקר נעשה הכול כדי לשמור על התא המשפחתי שלנו, זה שבנינו ביחד, הוא ואני, אליו הצטרפו עוד בנות מופלאות שכל פעם מעמידות אותנו בצמתים שונים וקבלת החלטות. אנחנו נמדדים במבחן ההורות שלנו בכל יום, בכל סיטואציה שהיא קצת שונה מהמוכר או פחות מתאימה לתנאים שהיו שם קודם.
עוד מעט תצטרף עוד תינוקת חדשה לקשת הגוונים שבבית, כשכל אחת מביאה איתה את הייחודיות והקסם שלה, ומוציאה מאיתנו צד אחר בהורות שלא הכרנו. הפחדים כנראה תמיד יהיו שם, הם מובילים אותנו הלאה ומערערים את המקום שלנו. אני רוצה להאמין שהם גם מייצרים מודעות. הלב שלי דופק במהירות שיא, לידה באופק, חיים חדשים והסתגלות מחודשת.
לפנייה לכתב/ת 
