ביקורת סרט: "לילה בטירוף" - מצחיק באופן יחסי
אם נשפוט את הקומדיה "לילה בטירוף" ביחס לסרטים קודמים של יוצריו, מדובר בהפתעה. במרכז העלילה: בני זוג חובבים מושבעים של משחקי חברה שמארגנים ערב של טריוויה, שבץ נא ופתרון חידת פשע - ומסתבכים. אז נכון, הדמויות לא מפותחות מספיק והאקשן מופרך, אבל ההתרחשויות קולחות ומהנות
"לילה בטירוף" ("Game Night") הוא השם הלא מזמין והלא מעורר ציפיות שניתן לקומדיה המפתיעה לטובה. הכל יחסי, כמובן. בהתחשב בכך שהפיצ'ר הקודם והיחידי של שני הבמאים ג'ון פרנסס דולי וג'ונתן מ. גולדסטיין היה "חופשה בהפרעה" ("איתחול-רך" לסדרת הקומדיות משנות ה-80) הרי שכמעט לא היה לאן להידרדר בסרט השני. הפעם לפחות, אין חזרה עקבית לברירת המחדל של שימוש בבדיחות בית שימוש כתחליף לסיטואציות קומיות, ויש סוג של מהלך עלילתי. בקיצור, אם הדרישות מספיק נמוכות הרי שזה בוודאי סוג של "בסדר".
מקס (ג'ייסון בייטמן) ואנני (רייצ'ל מקאדמס) הם שני חובבים מושבעים של משחקי חברה. רק תנו להם משחק טריוויה, מונופול או שבץ נא והדחף התחרותי יפמפם אותם באדרנלין. בשניות הראשונות של הסרט הם נפגשים משני צדי המתרס בשלב ההכרעה בתחרות טריוויה בפאב. כששניהם עונים יחד על השאלה "מה שמו של הטלטאבי הסגול?" (טינקי ווינקי – למי ששכח) עיניהם נפגשות. האם היו אי פעם שני אנשים שנועדו יותר האחד לשני?
לאחר מונטאז' הפתיחה המוצלח אנו חוזרים אל השנים, כעת כבר זוג נשוי. מסתבר שיש להם קושי להתרבות. הרופאה חסרת הטקט (קאמיל צ'אן) חושדת שזו תוצאה של חרדה או לחץ שפוגע בתוצרת של מקס, ואנני משערת שהמצב הנפשי הזה הוא תולדה של חרדת ההפסד בתחרויות. מרכיב זה בפרופיל הפסיכולוגי של מקס יעובד במהלך העלילה. יש למקס עוד מקור חרדה: אחיו ברוקס (קייל צ'נדלר) שזכה להצלחה כלכלית שמקס יכול רק לחלום עליה. ברוקס שב לא מכבר לעיר עם מכונית קורבט אדומה ונוצצת, מכונית החלומות של מקס, שנראה כי האח העשיר קנה רק כדי להוציא לו את העיניים.
מקס ואנני מארחים מידי שבוע את חבריהם לערב משחקי חברה. הזוג הנשוי קווין (למורנה מוריס) ומישל (קיילי בונברי) שהיו ביחד באופן כמעט רצוף מאז התיכון (ומה שקרה בפרק הזמן הקצר שלא היו ביחד יעלה במהלך הסרט). ראיין המטומטם (בילי מגנוסן) שמביא לכל מפגש צעירונת יפה וקלילת דעת אחרת. בלילה שבו תתרחש מרבית עלילת הסרט הוא יגיע, באופן חריג, עם שרה (שרון הורגן מסדרת הטלוויזיה "קטסטרופה") בת גילו, שבגלל המבטא הבריטי שלה ראיין מאמין שיש לה את השכל שיאפשר לו להיות בקבוצה המנצחת.
מי שלא מוזמן יותר לערבי המשחק הוא השכן המוזר גארי (ג'סי פלמונס). הוא היה נשוי לאישה שהייתה חביבה על הקבוצה, ולאחר שהיא עזבה אותו גארי איבד את הזכויות שהיו לו בקבוצה. אבל הוא רוצה, כל כך רוצה, לחזור. נדמה שבכל פעם שמקס ואנני יוצאים מהבית או חוזרים גארי מחכה להם בשביל הכניסה לביתו עם מדי השוטר שלו והכלב הקטן אות הוא מחזיק בזרועותיו. הוא מתחקר שוב ושוב את הזוג המתחמק האם צפוי ערב משחק.
ערב המשחק המדובר מתרחש באופן חד פעמי בביתו המפואר של ברוקס. המארח מצהיר שזה עומד להיות ערב משחק ברמה אחרת לגמרי. לא משחק לוח בנאלי, אלא שימוש בשחקנים והפקה מושקעת שיחייבו את הנוכחים לפתור תעלומת פשע. כמובן שמכאן הדברים מתחילים להסתבך. יש שחקנים, אבל נראה שיש גם פושעים אמיתים לגמרי שחוטפים באלימות את ברוקס בעוד שאר הנוכחים משועשעים מההצגה המושקעת שאמורה להתניע את המשחק.
מכאן מתחילים אירועי הלילה "בטירוף". עד כמה מה שקורה הוא התרחשות אמיתית או חלק מהמשחק? כיצד הדמויות מבינות את הסיטואציה בה הן נמצאות? זהו הבסיס לבדיחות ולסצנות הפעולה בסרט. חלק מהסצנות עובד היטב כבידור, וחלק פחות. ככול שהסרט מתקדם כך נראה שהדברים יותר מגובבים. והקצב הקדחתני מנסה לחפות על כך במידה פחותה של הצלחה.
החלק הראשון של הסרט, שבו המשחק שולט, הוא מוצלח יותר. בהמשך, כאשר יש ניסיון לנוע מהתרחשות דינאמית אחת לאחרת, לא כל הדמויות מנוצלות היטב
ולכן נגררות אחר שאר החבורה. העלילה המתחילה בבנאלי - אנשים בתחילת גיל העמידה המשחקים משחקי חברה בסלון - נעה בהדרגה לעבר אקשן מופרך. קשה לדבר על מתח אמיתי, או על פיתוח מפתיע של הדמויות, אבל ההתרחשויות מספיק קולחות בכדי לספק הנאה.
מבחינת הסטנדרטים הנוכחים בתעשייה כנראה שזה מספיק. דולי וגולדסטיין היו שניים מששת התסריטאים של "ספיידרמן: השיבה הביתה", והפרויקט הבא שלהם הוא "פלאשפויינט" - סרט גיבורי-על שאפתני במיוחד עם דמותו של "הפלאש". השיפור הניכר במעבר מסרטם הראשון לשני עדיין לא מספיק כדי להפיג את החששות שוורנר/DC רצים לעבר אכזבה נוספת.
