שרליז ת'רון: "במשך שנים עישנתי חשיש, והרבה"
בגיל 42 שרליז ת'רון מחזיקה בחברת הפקות משלה, אבל אם תשאלו אותה היא לא הקימה אותה כדי לייצר לעצמה תפקידים בגיל 57, אחרי שני ניתוחים פלסטיים. "אני עושה את זה מאהבה לסרטים", היא אומרת בריאיון ל-ynet לרגל יציאת "גרינגו", ומתגלה לא רק כבעלת חוש הומור בריא אלא כדוברת רהוטה בענייני לגליזציה: "ראיתי כיצד מריחואנה עזרה לאימא שלי"
שרליז ת'רון רגילה לשחק דמויות גדולות מהחיים. ב"מונסטר" (2004), עליו זכתה בפרס האוסקר, היא שינתה את המראה שלה לבלי היכר ולא היססה לצלול לתוך דמות הזונה והרוצחת הסדרתית איילין וורנוס. ב"מקס הזועם - כביש הרעם" (2015), גילחה את ראשה כדי לגלם את פיוריוסה הלוחמת מחוסרת היד, וב"אטומיק בלונד" (2017), הפכה למרגלת חסרת מעצורים שנקלעה למלחמה בין סוכנויות הביון השונות ערב נפילת חומת ברלין.
"אני תמיד משתדלת לעשות תפקידים שלא חוזרים על עצמם, אני אוהבת לדחוף את עצמי ולמתוח את הגבולות", אומרת ת'רון בריאיון ל-ynet שמתקיים בבברלי הילס לרגל יציאת הסרט "גרינגו". "אף פעם לא אהבתי לשחק דמויות שקרובות אלי יתר על המידה, נדמה לי שעשיתי את זה פעם אחת בחיים".
"לפני המון שנים עבדתי עם אל פאצ'ינו (בסרט 'פרקליטו של השטן', ש.ג.)", היא ממשיכה, "הוא שיחק את השטן ויום אחד הוא הסתכל עליי במין מבט פאצ'ינואי כזה ואמר, 'את יודעת, אני זוכה לעשות את זה כי אני שחקן ושום דבר רע לא יקרה לי'. אז חשבתי לעצמי, 'מגניב, אז כדאי שאשחק כמה דמויות נוראיות בעצמי'. אני אוהבת את העניין שאתה מגלם דמות וזוכה ללכת איתה הכי רחוק שאפשר, וזה עדיין לא יפגע בקארמה שלך".
"הטקסט של איליין הוא פאקינג נוראי. בשלושת הימים הראשונים לצילומים לא הפסקתי להתנצל בפני כל האנשים על הסט. היה לי כל כך לא נעים. חלק מהשורות שיוצאות לה מהפה באמת בלתי ניתנות לתפיסה. הייתי צריכה לאמץ את האמת שבחוסר המודעות שלה. אם לא הייתי מצליחה לעשות את זה אני חושבת שהדמות לא הייתה מצליחה לעבור.
"חוץ מהפה הגדול שלה יש בה גם נרקיסיסטיות וגסות. בקיצור, היא חתיכת טיפוס ואני חושבת שעד שאנשים לא יראו אותה על המסך הם לא יצליחו אפילו להבין באיזה טיפוס מדובר".
אבל ת'רון גם יודעת להגן על דמותה ומבינה את המקום ממנו היא מגיעה. "נלסון מנדלה אמר שבאופן טבעי הלב רוצה להיות טוב, ואני מאמינה בזה. אני חושבת שטבע האדם הוא טוב, אבל אם אתה מוצא את עצמך בסיטואציות שמלמדות אותך דברים אחרים, לעיתים רעים, אתה תתפוס דווקא אותם. איליין, מבחינתי, מתנהלת במשך שנים בעולם התאגידים, זה עולם קשה ודורסני שנשלט על ידי גברים. היא נשאבה לזה והיא כבר לא יודעת כיצד אישה מתנהגת, לכן היא משתמשת באופן מאוד בוטה בסקסואליות שלה. היא לחלוטין תוצר של החברה שלה ושל הסביבה שלה".
ת'רון לא רק מככבת בסרט הזה אלא גם מפיקה אותו במסגרת 'דנוור ודלילה', חברת ההפקות שבבעלותה. "אני עוקבת אחרי נאש אדגרטון (הבמאי ואחיו של ג'ואל) כבר די הרבה זמן", מספרת ת'רון. "לפני כ-15 שנים ראיתי את הסרט הקצר שלו 'עכביש' ואחר כך את 'לאקי' שהוא עשה, התקשרתי אליו וביקשתי שניפגש. לנאש יש קול מאוד ייחודי ומאוד אהבתי את מה שהוא עושה עם המצלמה ואת הדרך שבה הוא מספר סיפור. נפגשנו והתחלנו לחפש משהו לעשות ביחד. לקח לנו עשור לבוא עם 'גרינגו', מה שלדעתי אומר המון בנוגע לפרויקט כי שנינו הגבנו אליו".
כמפיקה את בעצם היית הבוס על הסט. איזה סוג של בוס את?
"לא משנה מה אגיד, זה לא ייצא טוב", היא צוחקת. "מה שכן אגיד שיש אנשים שעובדים איתי בחברה קרוב לעשרים שנה ושיחסים לטווח ארוך זה דבר שמאוד חשוב לי. חשוב לי שאנשים יהיו מושקעים בחברה, שהם יאהבו להגיע לעבודה. אם אתה מוצא בחיים משהו שאתה אוהב לעשות אז אתה לא צריך בוס. אין לי ממש חוקים, אני אף פעם לא אבדוק לעובדים שלי נוכחות ושעות. הדבר הכי חושב הוא שהעבודה מתבצעת. תמיד אמרתי את זה גם במסגרת ההפקות וגם במסגרת הקרן לאיסוף תרומות שלי, אני בת מזל שיש סביבי אנשים טובים. ואני גם כל הזמן צועקת", היא מתבדחת, "הייתי חייבת להוסיף עוד משהו. התשובה שלי נהייתה כבר קצת משעממת".
השחקנית הדרום אפריקאית, שהחלה את דרכה כבלרינה ועברה למשחק בגיל 19 בגלל פציעות ברכיים, מעידה על עצמה שתמיד היה לה תיאבון ותשוקה לעשייה, כזאת שהולכת מעבר למשחק. זאת הסיבה שגרמה לה להקים לפני שנים חברת הפקות משלה. "אני מאוד אוהבת אנשים שכותבים, כל מה מה שקורה בטלוויזיה למשל, אני מאוד אוהבת את הצד הקריאייטיבי. אנחנו עושים המון סרטים שאני בכלל לא חלק מהם. ברובם אפילו השם שלי לא מופיע אלא רק השם של החברה. אני לא יודעת עד מתי אהיה שחקנית, אבל אני לא עושה את זה כדי לוודא שיהיו לי תפקידים כשאהיה בת 57 אחרי שני ניתוחי פנים. לא, זה מגיע ממקום הרבה יותר אמיתי, זה מגיע מאהבה לסרטים. יש לי הזדמנות לפתח דברים בהם אני מעוניינת. עבדתי קשה במהלך השנים בשביל להגיע לאיפה שאני היום ואני מאוד גאה בזה."
העובדה שת'רון הגיעה למעמד שבו היא לא צריכה לדאוג לשכר דירה חודשי או לזה שיהיה לה כסף להאכיל את שני ילדיה (ג'קסון (7), אוגוסט (2)), נותן לה את החופש להתרכז רק במה שיש לה שליטה עליו, כמו אילו סרטים לעשות ועם מי. "אני לא דואגת מה יגידו המבקרים או מה יקרה בקופות. אין לי שליטה על הדברים האלה", היא מעידה.
"גרינגו" משלב קומדיה ואקשן ועל הדרך גם נוגע בבעיות חברתיות אקטואליות כמו מהגרים וליגליזציה של סמים קלים. כשהיא נשאלת על מריחואנה רפואית, ת'רון לא מנסה לחמוק מהנושא. נהפוך הוא. "במשך שנים עישנתי חשיש, והרבה", היא מעידה. "אני כבר לא מעשנת שנים רבות אבל תמיד אמרתי שלדעתי כדאי לתת לסמים קלים חותם חוקי".
"ראיתי כיצד מריחואנה רפואית עזרה לאנשים עם בעיות בריאות קשות. זה אפילו עזר לבעיות הרגליים של אימא שלי. במשך שנים רבות היא לא יכלה לעשות ספורט בגלל זה, עד שקניתי לה קרם מריחואנה. זה עבד כמו קסם. אני מרגישה שאנחנו חייבים להפסיק לעשות הכללה כשאנחנו מדברים על סמים. אם בוחנים מקומות כמו הולנד, או כמו סיאטל בארצות הברית - בהם סמים קלים לא נחשבים לפשע ולמכורים מתייחסים כמו לאנשים עם בעיה רפואית - אז רואים שהחברה שם בריאה יותר. כל עוד תהייה מסביב לזה הילה של פשע, תמיד תהיה גם אלימות. עכשיו, אחרי ההרצאה הזאת אנחנו צריכים להדליק ג'וינט או לפחות למרוח על עצמנו את קרם הרגליים ממריחואנה של אימא שלי", היא צוחקת בקול.
ת'רון (42), כפי שעולה גם מהריאיון הזה, אף פעם לא הייתה אחת שמתנצלת על מי שהיא, או שחוששת לומר את דעתה. השחקנית, על כל 177 ס"מ שלה, עשתה בעיקר מה שהיא חושבת לנכון.
"תראי", היא אומרת, "החיים הם לא חזרת תלבושות. אני חושבת שיש לנו רק צ'אנס אחד לחיות את חיינו. אני לא רוצה למצוא את עצמי בת שמונים, על ערש דווי, מתחרטת על החיים שלי. מגיל מאוד צעיר הייתי מוקפת בהמון טרגדיות ומוות ואני חושבת שהבנתי מהר מאוד כמה חשוב הוא כל יום.
"אני לא רוצה להיקלע למצב שיגזול את רב זמני ואת האנרגיה שלי. זאת לא אני. יש לי משפחה נהדרת שאוהבת אותי בזכות מי שאני ויש לי ילדים שאוהבים אותי בזכות מי שאני, ואני בסדר עם זה. זה מספיק לי. אני לא מתכוונת לחיות את חיי בהתבסס על הדעה של אחרים - אני אהיה אדם מאוד לא מאושר אם זה מה שאעשה", היא מסכמת.
