מה שינה את החיים של יונה ואלי בגיל מבוגר?

עד גיל 55 חייהם של יונה ואלי נסובו סביב קריירה, מימוש עצמי משפחה וילדים. שניהם ניהלו עסקים מצליחים אבל סביב העשור השישי של חייהם נחשפו, כל אחד בדרכו, לילדים והמבוגרים השוהים במסגרות החינוכיות של איל"ן, ומאז הם שם.

"בפעם הראשונה שהגעתי למקום הרגשתי שנפתחו שערי שמיים", מספר היום יונה בהתרגשות "והיום, אחרי 30 שנה של התנדבות אני יכול לומר שמצאתי את המקום אליו אני מחובר בכל נימי נפשי".

אלי מספר, "אני מודה שבימים הראשונים הייתי במבוכה אבל הארועים הקטנים לימדו אותי שאסור להסתכל בקנקן. אם בשוק הפרטי השורה התחתונה היא רווח כאן הרווח לא מדיד הוא אינסופי".

עוד במדור 60 פלוס:

לא רע: 5 עובדות מפתיעות על מבוגרים בישראל

בגיל 74: הסוד של טל ברודי לתזונה וחיים בריאים

בגשם ובקור, בגיל 84 יונה אונגר לא מפספס יום(באדיבות יונה אונגר )

בגיל 84: להתגבר על טראומה 

יונה אונגר, בן ה-84 מקריית מוצקין הוא סב לשלושה נכדים ולשישה נוספים מבת זוגתו, ניצול שואה מהונגריה ומתנדב ב'בית מרים' בחיפה מזה 30 שנה. "כשהייתי ילד בן עשר, כל משפחתי נלקחה למחנה ריכוז בוינה ושם הגרמנים הוציאו אותנו למחנה עבודה". הוא מספר "ששת אחיי הגדולים עבדו בחפירות של שוחות לצבא הגרמני ואני יחד עם עוד עשרות ילדים קטנים הוכרחנו לעבוד מדי יום ולתקן את גגות הרעפים שהופגזו במלחמה. גווענו ברעב, הנעליים היו קרועות, הבגדים היו מרופטים, עשינו הכל כדי לשרוד". 

"אמי ואחיי הגדולים שרדו את המלחמה, אבי נפטר ממחלה. היום במבט אחורנית אני יכול לומר שהשנים והאירועים הקשים בשנים הללו גרמו לי להיות אדם קר ומסוגר. לא איפשרתי לעצמי להרגיש ולאהוב".

"עלנו לישראל, שירתתי בצבא והתחתנתי. נולדו שני ילדיי ואני פתחתי קונדיטוריה. בעשור החמישי לחיי מצאתי עצמי גרוש ובודד. יום אחד, אח של עובדת שלי שעבד כמטפל ב'בית מרים' - מרכז יום שיקומי, תעסוקתי וחברתי של עמותת איל"ן, המיועד לנכים בוגרים בני 18 עד 55 נפגעי מחלות שריר, הזמין אותי לבקר במקום ואז קרה לי דבר מדהים.

"אני זוכר שהגעתי ופתאום בבת אחת כל הרגשות שהדחקתי כל השנים יצאו החוצה. פרץ של רגשות שאני לא זוכר שהרגשתי אי פעם. נפתחו שערי שמיים. ראיתי שם ילדים בני 18 משותקים, מוגבלים משתקמים וזה נגע לליבי. באותו רגע אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו למענם ומאז במשך 30 שנה, אני נמצא שם בשבילם כל יום. בגשם, בחום, גם אם אני חולה".

יונה מצא בית

"בשנים הראשונות הייתי מביא להם עוגה כדי שיפתחו את הבוקר עם טעם מתוק בפה". יונה נזכר בשנים הראשונות "ריגש אותי לראות אותם שמחים וצוחקים. הם נתנו לי כוח. עם השנים נקשרתי אליהם מאוד. כשיצאתי לפנסיה, החלטתי להתנדב באופן קבוע וכך כל יום בשעה 09:00 אני מתייצב בבית מרים. אני מבצע את כל עבודות התחזוקה שמבקשים ממני, לעיתים אני יושב לעשות יחד איתם עבודות יד ונהנה להקשיב לסיפורים שלהם, לרצונות, לחלומות שלהם.  

"הרבה פעמים יוצא לי לפגוש ידידות שמספרות לי שהבעל יושב בבית ומשגע אותן. אני אומר שההתנדבות היא מרגוע שלם לנפש. עצם העובדה שאדם קם בבוקר ויש לו לאן לרוץ - זה כבר תהליך ריפוי. ההערכה שאני מקבל מהמטופלים וממנהלי המקום היא אושר גדול ואני מרגיש שכל יום אני נולד מחדש. בת זוגתי אומרת שהבית שלי זה בית מרים ואני מתנדב בבית שלי. אני חושב שהיא צודקת".

אלי מוזס מצא את ייעודו בגיל 55 בעקבות ניתוח בעיניים(באדיבות אלי מוזס )

מעסקים להוראה עם נשמה

"בתחילת שנות החמישים שלי נאלצתי לעבור מספר ניתוחים בעיניים והתקשתי לחזור לעבוד עם מספרים. הייתי בתהליך של חיפוש. יום אחד חברה, שעבדה כמורה ב"בית ספר און" לתלמידים נפגעי שיתוק מוחין ונכויות מורכבות של עמותת איל"ן, הציעה לי לבוא להתנדב עם הילדים עד שאמצא מקום עבודה חדש. מעולם לא עבדתי עם נכים ולא ידעתי למה לצפות. ביומיים הראשונים בכיתה הייתי במבוכה, אני מודה. לא הבנתי איך הילדים האלה מתקשרים ומה הם קולטים. אבל אז הגיע אירוע עוצמתי שטלטל אותי".

"לימדתי אסטרונומיה", אלי נזכר בחיוך "בצד ישב תלמיד עם שיתוק מוחין וניוון שרירים קשה שמתקשר בעזרת לוח תקשורת וסייעת. אני הסברתי על גלי האור וכתבתי על הלוח שמהירותם מגיעה לכ- 360 אלף קמ"ש. אותו תלמיד החל לנוע בכיסאו בחוסר סבלנות. הסייעת שלו אמרה לי שהוא רוצה להגיד משהו וכעבור מספר דקות היא אמרה שהוא טוען שאני טועה. והמספר המדוייק הוא 365 אלף קמ"ש".

"הוא צדק. אני פשוט עיגלתי. זה היה אירוע מכונן מבחינתי, נקודת מפנה שממנה הבנתי שאסור להסתכל על הקנקן אלא לבדוק מה יש בתוכו ומה הוא כבר יודע כי הוא יודע המון. מאז אותו אירוע אני כל הזמן בודק את הקשר שלי עם התלמידים ומנסה להבין מה הם כבר יודעים. אני מדבר איתם בגובה העיניים וממשיך ללמד אותם תחומים מגוונים מהידע הרב שצברתי במשך השנים בכדי להעשיר את עולמם כי אני בוטח בתבונה שלהם. במשך השנים מצאתי עוד תחומים בהם אני יכול לתת לילדים, הקמתי בבית הספר חוג שחמט בשיתוף איגוד השחמט הישראלי, לימדתי חינוך פיננסי בזכטת העבר שלי, מוזיקה קלאסית, פילוסופיה, אקטואליה, ניהול פרויקטים".

לשנות מקצוע בגיל מבוגר

כעבור שנתיים של התנדבות החליטו בבית הספר להוציא את אלי ללימודי הוראה, אלי לא היה בטוח שיוכל ללמוד בגיל 55 מקצוע חדש. "אני הייתי בספק", הוא מודה "אבל יועצת ומנהלת בית הספר ביטחו את החששות שלי בהינף יד.והן צדקו. בעשור האחרון אני מורה מן המניין מטעם משרד החינוך בבית הספר".

"אני מקבל המון סיפוק מהעבודה". אומר אלי "אני מגיע עם המון חכמת חיים וניסיון ויש לי למי להעביר את כל הידע שצברתי כל השנים, הילדים האלה מצידם צמאים לידע ואני משמש עבורם לא רק מורה, אלא גם כמנטור. נכון, יש תסכולים מהעבודה, אבל ברגע שאני מצליח להעביר תלמיד מוגבל, בגרות של חמש י"ל אני מקבל סיפוק אדיר. זה דורש סבלנות מצידי, כוחות ויכולת נתינה וכל יום אני מגלה על עצמי מחדש תכונה מופלאה שלא הכרתי - בזכותם".

איך החברים מגיבים לכך שמאיש עסקים אתה היום מורה? "הסביבה האישית שלי היו בתחילה מאוד סקפטים לגבי השתלבותי כמורה לילדים מוגבלים". אומר אלי, "אשתי מאוד תמכה וסייעה, אבל החברים שלי כל הזמן שאלו אותי שאלות בתקווה לשמוע שהתייאשתי. בסוף הם הבינו שאני ממשיך והיום הם מאוד גאים בי".

בשיתוף "מגדלי הים התיכון"