כדורגל הנשים הוא כבר מזמן לא חוג / טור
נורה אבו שנב היא נציגת המגזר הבכירה בכדורגל הנשים. הסיפור האישי שלה צריך להוות השראה לנערות צעירות שמתחילות לשחק - מהילדות בסכנין ועד ליגת העל. על הדרך היא דורשת הכרה רצינית יותר בענף
על קבוצת בנות לא היה מה לדבר, אז שיחקתי עם הבנים, בשכונה, על בטון - יחפה. לא היו לי נעלי כדורגל מקצועיות, ואת הנעליים הרגילות הייתי צריכה לשמור לבית הספר. לא היה מגרש אמיתי, אז בתנאים האלה היה לי הכי נוח לשלוט בכדור ככה, יחפה.
בגלל מחסור במגרשים היינו צריכות לנסוע להתאמן מחוץ לעיר, בכאוכב, שם הייתה פיסת דשא עבורנו, אבל זה כבר היה שיפור דרמטי: התחילה מודעות וקבלה של כדורגל הנשים בסכנין, כמו גם במגזר כולו.
רכז הספורט בעירייה, חמיד גנאים, היה האיש שהאמין בנו, גייס תקציב מהטוטו, וכך גם נוסדה לה קבוצת הכדורגל הרשמית של "בנות סכנין". שם התחלתי את הקריירה המקצועית שלי בענף, ושם שיחקתי במשך שמונה עונות.
אז מה השתנה מאז הימים ההם? המון, ועדיין לא מספיק. אני שמחה לשמש היום מודל עבור נערות, בטח כאלה מהמגזר שמסתכלות עליי ורואות שזה אפשרי, וממש לא צריכות להרגיש דחויות או מוזרות כי הבחירות שלהן אחרות. אני גאה להיות שחקנית בנבחרת לאחריות חברתית של הקרן החדשה לישראל, שמעניקה חשיפה כל כך הכרחית לשוויוניות בספורט, בלי קשר למגדר, צבע או לאום, ומפיצה את הבשורה יחד עם כוכבי ליגת העל.
בחמש השנים האחרונות אני משחקת כקשרית-חלוצה ומשמשת כקפטנית קבוצת הפועל פתח תקווה, העיר בה אני מתגוררת. גם כאן הקשיים התקציביים עדיין ניכרים, ומדי שנה צריך "לאסוף" בנות כדי לבנות קאדר ראוי לליגה. קבוצת "בנות סכנין" התפרקה בינתיים. התמיכה בענף עדיין זעומה, וחסרים אנשים עם חזון שייכנסו וישקיעו כדי שנוכל להיות מקצועניות ולא לעבוד בעבודות נוספות.
עם זאת, לעומת הימים ההם, בנות שמתחילות לשחק היום זוכות ל"מגש של כסף" ממש: במג'ד אל כרום, עראבה, כפר יסיף ועוד אינספור ישובים ערביים פועלות כבר קבוצת כדורגל של ילדות ונערות, שלא מסתפקות בשלושה אימונים קצרים בשבוע. אנשי כדורגל מקצועיים מעורבים עכשיו בתחום. הלגיטימציה חלחלה בחברה הערבית.
הטובות שבבנות מכל הארץ זוכות להשקעה יפה במסגרת האקדמיה לכדורגל של ההתאחדות, משחקות בכמה קבוצות גילאים, מתאמנות פעמיים ביום וזוכות לחיות ממש את הענף. הצעד הנוסף שצריך להיעשות עבור נשות הכדורגל הוא סוויץ' תפיסתי מצד הסובבים אותן, בין "חוג" ל"מקצוענות", והאקדמיה היא חוד החנית של העניין.
גדלתי בשכונה אלימה, השאיפה שלי כילדה הייתה "רק לא להיות כזו", להתרחק. כשאני מסתכלת בדיעבד על הדרך שעשיתי אני מרגישה שהכדורגל אפשר לי לממש את עצמי, להוציא ממני אנרגיות בצורה חיובית. כשחקנית בת 30 שפוגשת היום בנערות צעירות אני דואגת תמיד להעביר את המסר הלאה: תחיו את החלום שלכן, תעשו את זה.
נורה אבו שנב היא נציגה בנבחרת לאחריות חברתית של הקרן החדשה לישראל, ההתאחדות לכדורגל וארגון השחקנים.
לפנייה לכתב/ת 
