הקשר בין חקירות נתניהו לעובדה שלישראל אין גבולות רשמיים
הבעיה שבגללה רבים מאוד בצמרת השלטון בישראל נגועים בשחיתות נובעת מהעובדה שאנחנו אנשים שאין להם גבולות ואנו גם לא אוהבים אותם. זה אמנם קידם את ישראל בתחומים רבים, אבל גם היה בעוכריה
מדינת ישראל היא מדינה מיוחדת, בלתי רגילה כמעט מכל הבחינות. אל ההישגים הרבים שלנו עלול להתווסף בקרוב שיא נוסף: יש מצב שנהיה הדמוקרטיה הראשונה במאה ה-21 שייפול בחלקה הכבוד המפוקפק לשלוח שני ראשי ממשלה לכלא באשמת שחיתות בזה אחר זה.
אולמרט כבר ריצה את עונשו ויצא לחופשי. נתניהו עלול למצוא את עצמו, אחרי הרבה התפתלויות והשהיות, במעשיהו. טחנות הצדק שלנו טוחנות לאט מאוד כשמדובר באנשים חזקים, מבריקים ומשפיעים, אבל לרוב בסופו של יום הן עושות את עבודתן.
**
אנחנו חסרי גבולות, פשוטו כמשמעו. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמסרבת בעקשנות כבר יותר מ-50 שנה להתוות את הגבולות שלה, גם במפות הרשמיות. תזכירו לי איפה נגמרת ישראל? לאורך נהר הירדן? ואולי בגבולות הקו הירוק, זכרו לברכה? או לאורך גדר ההפרדה ביהודה ושומרון? זה לא ברור ולא במקרה.
אנחנו לא רוצים לדעת ובעיקר לא רוצים להגיד איפה אנחנו מתחילים ואיפה אנחנו נגמרים. אנחנו לא אוהבים את השאלה הזאת. ואנחנו ממש לא אוהבים גבולות. כשישראלים רואים גבול, הם ישר מתחילים לחשוב על איך מרחיבים אותו ואיך עוברים אותו. תשאלו את המצרים, הלבנונים, הסורים, הפלסטינים, ואת כל מי שמזלו הרע גרם לו להיכנס לעימות מזוין איתנו. זאת חוויה שלא הייתי ממליץ עליה לאף אחד.
מאיפה זה בא, העניין הזה עם חוסר הגבולות שלנו? אני לא יודע, אבל יש לי השערה. מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים שמרדו בהוריהם ובעטו בחוקים ובכללים של החברות שבהן הם נולדו. הם הגיעו לכאן על מנת להתחיל הכול מהתחלה, ובדרך שלהם. גם העולים שהגיעו אחרי קום המדינה מארצות האיסלאם ומאירופה, השאירו את הסמכות ההורית בארצות המוצא שלהם.
הצברים החדשים התביישו בהורים הגלותיים שלהם, ובעיקר לא ספרו אותם ולא ספרו את הכללים והגבולות שלהם. כך גדלו כאן בארץ מיליוני אנשים שמה-זה-טובים בלבדוק גבולות, ומה-זה-אוהבים לראות מה אפשר לעשות בלי שיתפסו אותך.
לדעתי, יש שתי סיבות שבגללן חצי מהישראלים עדיין תומכים בנתניהו, למרות שידיו מגואלות בשמפניה ורודה: ראשית, לא ברור אצלנו איפה נגמרים יחסי עזור-לי-ואעזור-לך בין מכרים וידידים, ואיפה מתחילה השחיתות העירומה. במדינה שבה כולם אחים וכולם סחבקים, מדינה שבה חבר מביא חבר, קשה לדעת איפה בדיוק עובר הגבול בין הפעילות של יחצנ"ים ולוביסטים, שעבודתם מסריחה אך חוקית, ובין השחיתות הפלילית של עברייני ההון-שלטון-עיתון.
נכון להיום רוב העם בישראל שונא את בית המשפט העליון, ולפוליטיקאים הזריזים שלנו קל מאוד להסית נגדו ולהתנכל לו. מדוע? לדעתי, בגלל שבית המשפט הנכבד מדבר בשפה זרה, ולא בעברית מקומית. המילים "שלטון החוק" פשוט לא מדברות אל רוב ציבור הבוחרים כאן, ונתניהו מבין את זה היטב.
**
זה מביא אותי אל הסיבה השנייה שבגללה לדעתי נתניהו ימשיך ליהנות מתמיכה ציבורית רחבה, גם מאחורי הסורגים: בסתר ליבנו, גם אנחנו רוצים להיות קצת כמוהו. רבים מאוד כאן אוהבים לבדוק את הגבולות, לתמרן בתחום האפור שבין מותר לאסור, למתוח את מגבלות האפשרי ולהצליח לחמוק בזריזות ממי שמנסה לתפוס אותם.
וינסטון צ'רצ'יל, גיבורו של נתניהו, אמר "אין שום דבר יותר מלהיב מאשר כשיורים עליך, ולא פוגעים". מניסיון אישי אני יודע שהוא צדק. בעצם, כולנו יודעים. בעוד שלושה שבועות נשב מסביב לשולחן הסדר ונשיר: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו / אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". נשיר, ונחשוב, ואולי גם נגיד בקול רם, "איזה כיף שהם ניסו ולא הצליחו. הראינו להם".
יש ביהדות וביהודים גם יסוד חתרני ומרדני. זאת תכונת אופי לאומית, שמלווה אותנו כמו צל כבר 3,500 שנים. מאז שאברהם אבינו נכנס לוויכוח עם אלוהים על מספר הצדיקים שדרושים כדי להציל את סדום, אנחנו אוהבים לראות מה אפשר להשיג על ידי שילוב של חוצפה, יוזמה, עורמה, ונכונות לבדוק את הגבולות.
לנטייה היהודית והישראלית לעבור גבולות ולעקוף את המגבלות יש גם יתרונות: חלק ממה שעושה את צה"ל לצבא יעיל ומסוכן כל כך לאויביו היא הרוח הזאת, שמהווה חלק מן החינוך והחיברות של כל המפקדים והלוחמים אצלנו. הביטויים "חתירה למגע", "ניצול הצלחה", ו"זה מה שיש, ועם זה ננצח" הם לא רק קלישאות אלא גם הלך נפש שמביא לתושייה, לאילתור, לחשיבה ובסופו של דבר לניצחון.
זה נכון לא רק בצבא. חוצפה, יוזמה, חשיבה מחוץ לקופסה ורצון לבדוק גבולות ולעשות את הבלתי אפשרי הם חלק מחומרי הגלם של רבות מן היוזמות וההמצאות שצמחו כאן, והפכו את ישראל לסטארט-אפ-ניישן שאנחנו כל כך אוהבים להתגאות בה.
אם כך, לסיום, האם אפשר גם וגם? האם נוכל להיות יזמים אמיצים וחצופים, בלי להיות מושחתים, נהנתנים ועבריינים? אני חושב שכן. ב-70 השנים של המדינה היו לנו כמה ראשי ממשלה, מימין ומשמאל, שנתנו דוגמה אישית ויפה להתנהלות כזאת.
אני מדבר על דויד בן גוריון ועל מנחם בגין, על לוי אשכול ועל יצחק שמיר. זה לא בשמיים, ואין זו אגדה. זה ייקח זמן, אבל אחרי שסיפור נתניהו יסתיים ויהיה מאחורינו, נוכל, אולי, לעשות את הדבר שאנחנו ממש טובים בו: להתחיל שוב, מהתחלה.
לפנייה לכתב/ת 
