ביקורת סרט - "מוטלים בספק": אין ספק, זהו אחד הסרטים המצוינים שנעשו כאן

קשה שלא להתרשם מהדמיון שבין "מוטלים בספק", סרטו המצוין של אלירן אליה שעלה השבוע לאקרנים בישראל, ל"פיגומים" של מתן יאיר שהוצג כאן מוקדם יותר השנה. שני הסרטים עוסקים בבני נוער מסביבת מצוקה, ושניהם מתבססים על חוויותיהם הפדגוגיות של היוצרים שלהם והדינמיקה בינם ובין תלמידיהם-חניכיהם. בשניהם משתתפים כמה מהנערים שלימדו הבמאים, בתפקידי עצמם.

ואולם, בעוד "פיגומים" עוסק, באחד המישורים שלו, בדמות אב, ממשית וחלופית - "מוטלים בספק" מסלק אותה לחלוטין. היעדרותה היא אחד הכוחות המניעים את הסרט, והתשוקה אליה מעניקה לו את הממד המלנכולי העוטף אותו. שניהם הם מהסרטים הטובים ביותר שנוצרו בארץ בשנים האחרונות, והם מייצגים קולנוע של ריאליזם נוקשה הנדיר מאוד במחוזותינו.

"מוטלים בספק" מביא את סיפורו של אסי (רן דנקר), תסריטאי ומורה לקולנוע, המרצה עבודות שירות כמדריך של נוער בסיכון. שם, במקלט בשכונה, הוא פוגש בחבורה של צעירים שחוו מצוקה שעליה הם מספרים אל מול מצלמות המיני-DV שאסי מחלק להם. זוהי, מן הסתם, הפעם הראשונה שבה הם מדווחים בפתיחות שכזו, ומנקודת מבטם, על האכזריות והקושי שמלווים את חייהם.

ביקורות קולנוע נוספות ב-ynet:

לאהוב את וינסנט

ליידי בירד

לילה בטירוף

יום אחרי יום

קשר מיוחד נרקם בין אסי ובין עדן (אדר חזאזי גרש), אחד מאותם נערים הנתון במעצר בית ואזיקון אלקטרוני מעטר את קרסולו, שבתחילת הסרט גונב מאסי את ארנקו והטלפון הנייד שלו. עדן מתגורר עם אימו החד-הורית (הילה סורג'ון היוצאת-מן-הכלל), ומתפרנס מאיסוף בקבוקים משומשים. דמותו, כך מדווח בתיק העיתונות של הסרט, מבוססת על נער שאותו פגש הבמאי-תסריטאי אליה במסגרת עבודתו כמורה לקולנוע של נערים במצוקה (שבעה מהם אף משתתפים בסרט), ואשר נשפט מאוחר יותר למאסר עולם על רצח שכנו.

(צילום: ורד אדיר)

(צילום: ורד אדיר)

איננו יודעים הרבה על אסי, למעט הנסיבות שהובילו אותו לבצע עבודות שירות וסרט ביתי ישן שצילם, ממנו אנו למדים שהוא מזהה בנערים הללו את עצמו. הוא מאוהב בקופאית בצרכנייה שכונתית (לירון בן שלוש), והקשר המתהווה-מחדש ביניהם אומר שאולי למישהו בסיפור של "מוטלים בספק" נותרה עוד איזושהי תקווה. כותרתו של הסרט מתייחסת אומנם לתובנות נאיביות משהו מתחום תורת ההכרה שאותן מנסה אסי להחדיר בחניכיו, אבל היא נושאת משמעות קונקרטית יותר הנוגעת למיקום החברתי שלהם וסיכוייהם המזעריים לממש את עצמם.

דמותו של עדן, לעומת זאת, הולכת וחודרת אל תוכנו ככל שהסרט מתקדם, וקשה שלא לזהות בה את השילוב של ייאוש ופגיעות שמתקיים בדמותו של הנער אנטואן דואנל ביצירת המופת של פרנסואה טריפו, "400 המלקות" (1959). עדן מנסה בדרכו הגולמית-משהו לתפוס את מקום האב-הנעדר בביתו, ודמותו ממוקמת על קו התפר שבין גבריות מתעצבת וכמיהה נואשת אל האב. כאשר עדן זוכה לביים את "סרטו" הראשון בשיתוף הנערים האחרים בסדנה - הוא בוחר ללהק את אסי לתפקיד המדגיש את הדינמיקה האדיפלית ביניהם.

"מוטלים בספק" הוא סרט שכולו כנות ואותנטיות. אין בו נפנוף אצבע צדקני, וגם לא רטוריקה חברתית דידקטית. אם כבר, הוא מבקש לעסוק בכוחו התרפויטי של הקולנוע. סצינה מרגשת, אגב כך, מתארת את תגובתם של הנערים לצפייה ב"מצחצחי הנעליים", סרטו הניאו-ריאליסטי הגדול של ויטוריו דה סיקה מ-1946 שגיבוריו הם, במידה רבה, הם-עצמם. הקולנוע מאפשר להם להיפתח, להיחשף, להתבטא ולהתעצב - וגם לתעל אל תוכו את התשוקות האלימות שלהם.

(צילום: ורד אדיר)

(צילום: שי גולדמן)

הסרט נפתח בשוט של צילום מהגב של דמותו של אסי המגיעה אל המקלט, באופן שמזכיר את האסתטיקה המוכרת מסרטי האחים דארדן ("רוזטה", "הבן"). אבל אליה, בוגר "קמרה אובסקורה", מעצב גישה סגנונית משלו, כזו המניחה לסיטואציה להתפתח בהדרגה לנגד עינינו תוך שהוא עוקב אחרי מהלכיה, לעיתים בשוט רציף אחד, שבו אנו ממוקמים בתוכה מבלי שהתכוונו. קשה להבין איך דבר כזה יכול להתרחש בשיתוף שחקנים חסרי כל ניסיון – אבל זו עובדה. ואולם, לשיא עוצמתו הרגשית מגיע הסרט בסצינת הסיום, שהיא אחת הסצינות המפעימות בתולדות הקולנוע הישראלי. היא הממה אותי בצפייה הראשונה בסרט, וחוויתי אותה תחושה שוב גם בפעם השנייה. זהו רגע בלתי נשכח שמהווה עדות לכך, וזה לגמרי לא מוטל בספק, שלקולנוע הישראלי נולד יוצר אמיתי שראוי להמשיך ולעקוב אחריו.

שחקניו של הסרט מצוינים כולם, אך במיוחד אמורים הדברים באדר חזאזי גרש, שדמותו תרה אחר גאולה באופן נוגע ללב. זוהי אחת הדמויות הרגישות והכנות שנצפו בשנים האחרונות באיזשהו סרט שנעשה כאן. רן דנקר כבן דמותו של הבמאי מגיש הופעה מדויקת, נפלאה, שניכרות בה בגרות מקצועית ואינטראקציה מושלמת עם שחקניו הלא מקצועיים של הסרט.

כצעירים שבמרכזו, "מוטלים בספק" הוא סרט מחוספס עם הרבה נשמה. ואליה שולח אליהם מבט אמפטי, בגובה העיניים, השב ומזכיר לנו שקולנוע הוא, קודם לכל, בני אדם.