לטובת כולנו: הגיע הזמן לשלב בעלי מוגבלויות בחברה

כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת הכריז דוד בן גוריון על חזונו, לפיו בראש צבא הגנה לישראל יעמוד רמטכ"ל תימני. האמירה, שהפכה למטבע לשון, היא תוצר לוואי של רוח התקופה, כשביטאה חזון למיזוג גלויות ולחברה שוויונית, בה אנשים נמדדים על פי הישגיהם ולא על פי מוצאם או השתייכותם העדתית-חברתית. בימי ראשית המדינה הייתה זו הכרזה ערכית של מי שביקש להצמיח כאן חברת מופת, בה יש מקום לכולם.

כשמנתחים כיום את שסעי החברה הישראלית, אנשים עם מוגבלויות פיזיות לא נכנסים לדיון, אולי כי אינם נתפסים כ"שבט" נפרד בתפיסה הסוציו–פוליטית המקומית. האם בחברה הישראלית בימים אלו צריך להיות שבט כדי לשנות תפיסות ולהשיג הישגים חברתיים ראויים?

בבואנו לבחון את סוגיית שילוב הנכים בכלכלה ובחברה בפרספקטיבה של 70 שנות המדינה, אפשר לצטט משירו של פוליקר: "פחות, אבל עוד כואב". ברור שזה מעיד עלינו כחברה ומחובתנו להתמודד עם הסיבות ולהביא לתיקון המצב.

כשאנשים נמדדים רק על פי הישגיהם. חזון החברה הצודקת(צילום: shutterstock)

מחד, ניתן לאתר במגזר הפרטי והציבורי רשימה מכובדת של אנשים מרשימים ומוכשרים עם מגבלה פיזית. מי שמכיר אותם ודאי גם יודע שלא המגבלה היא זו שמובילה אותם, אלא כישוריהם ואישיותם.

אלו שהצליחו, למרות החסמים, לשבור את תקרת הזכוכית, מגלים לא פעם רגישות גדולה יותר לרחשי כלל הציבור ולא רק לבעלי המוגבלויות - וכולנו מרוויחים מכך. מאידך, חוסר השוויון בחברה וסדר היום הלאומי, גורם תדיר לדחיקת בעלי המוגבלויות לסוף התור.

למרבה הצער, התפיסה הישראלית הפוליטית פרגמטית, שלא לומר צינית, וגורמת לכך שארגוני הנכים נאלצים לפעול למען זכויותיהם באמצעות מאבקים כוחניים. אלו משיגים אמנם תוצאה חלקית, אך גורמים נזק גדול לרידוד הדיאלוג החשוב ובחלחול ההכרה העצובה ש"בארץ אפשר להשיג משהו רק אם הופכים שולחן".

כאלטרנטיבה לכך, מצופה ממוסדות המדינה לפעול בעקביות לקידום סוגיה זו, לא מחשש לכותרות מבישות בעיתון, אלא מתוך הכרה שסיוע לבעלי המוגבלויות יעזור לעצב את דמותה של החברה הישראלית כחברה הומנית המבוססת על סולידריות וכבוד האדם.

מחאת הנכים בכביש החוף, אוקטובר 17'. היחס הציני הוביל אותם להפעיל כוח(צילום: אמיר אלון)

בתהליך האבולוציוני של לקיחת האחריות ע"י המדינה, התקבלו באופן הדרגתי החלטות וחוקים חשובים המיושמים ע"י גופי המדינה בסיוע העמותות. עם זאת, הנסיבות ובעלי העניין שהשפיעו על החקיקה בתחום השיקום והטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים, יצרו לא פעם מציאות לא מאוזנת, שבה מתקיים חוסר שוויון בולט בחלוקת המשאבים, אפילו בתוך קבוצת בעלי המוגבלויות השונים.

שילוב בעלי מוגבלויות: אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה

בימים אלו הוקמה במשרד הרווחה מנהלת המוגבלויות, וזו בדיוק העת לבחון לרוחב את מערכת הסיוע לציבור זה, לשפר שירותים נדרשים וליישר קו בסיוע הניתן לכל הקבוצות הנזקקות. הערובה לשילוב נכון היא בביצוע פעולות מקבילות ובתפיסה כוללנית בתחומים כמו תעסוקה, הנגשות, התערות ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך, פתרונות דיור והפעלת מעונות ומרכזי יום לנכים.

שילוב ידיים עם ארגוני החברה האזרחית, בד בבד עם תקצוב ריאלי מהמשרדים החברתיים וחבירה לארגונים במגזר העסקי, יוכלו לקדם תהליך סינרגטי לטובת העצמת אנשים עם מוגבלויות, שילובם בתעסוקה ויצירת סל שירותים לכלל הגילאים והמצבים המשתנים.

השתלבות בעלי המוגבלויות במקומות הראויים להם במערכת החברתית–כלכלית–ציבורית הוא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. תהליך זה ראוי שיתקיים באופן מתוכנן ומהכרה עמוקה בחשיבות החזון, ולא מתוך התנהלות משברית והחשש מחסימת כבישים.