"העולם שאחרי: הכחדה" - ניסיון מורכב להציל את ז'אנר המד"ב
יותר מהכול, סרטו החדש של הבמאי אלכס גרלנד "העולם שאחרי: הכחדה", הוא מחווה לבמאי הרוסי המהולל אנדריי טרקובסקי ולסרטו "סטאלקר". אבל כמו שהממשל הסובייטי לא הבין את יצירתו של טרקובסקי, נדמה כי גם הקהל העכשווי יתקשה לעכל אותה, ולכן היא הושלכה ישירות לנטפליקס. אולי בצדק
כמעט ארבעה עשורים עברו מאז. טרקובסקי הלך לעולמו ב-1986, חומת ברלין נפלה שלוש שנים לאחר מכן ובעקבותיה התפרקה גם ברית המועצות, והיום שולט ברוסיה דיקטטור מזן חדש בשם ולדימיר פוטין. ועדיין, רוחו של הבמאי הנערץ ממשיכה לשרות על יוצרי קולנוע בני זמננו. כיום הם יכולים לצפות בחופשיות ב"סטאלקר" ובסרטים הנוספים שהצליח טרקובסקי להשלים תחת אפם של הבירוקרטים הסובייטים, שעצמו עיניים (או שתפסו תנומה מול המסך).
גם היום יש הרבה מה ללמוד מהפואטיקה המהגגת והמורכבת של יצירתו. ללמוד, אבל לא ליישם. בתקופתנו בלתי אפשרי כמעט להפיק פרויקט שכזה ולמצוא לו מימון, מאותה סיבה בדיוק שהקשתה על הפקיד הרוסי אז: נקודת המבט של הקהל. מבחינה זו, סרטו החדש של אלכס גרלנד "העולם שאחרי: הכחדה", הוא מקרה מבחן מעניין בתפר שבין אומנות לעסקים, והוא שואב ישירות מיצירת הגאון הרוסי ההוא.
אלכס גרלנד הבריטי נחשב לאחד מהתסריטאים המבריקים והמקוריים בנמצא, ואחרי שיתופי הפעולה המוצלחים שלו עם דני בויל ("החוף" מ-2000, "28 ימים אחרי" מ-2002 ו"סאנשיין" מ-2007), הוא הגיע להוליווד כדי לנסות להציל את קולנוע המדע הבדיוני, או מה שנותר ממנו בצלם של אופרות החלל וגיבורי העל ששולטים בקופות. אחרי שהניסוי הראשון שלו כבמאי "אקס מכינה" זכה לשבחים מהמבקרים ולהצלחה יחסית בקופות, הוא הוזכר בנשימה אחת עם דני וילנב כתקווה החדשה, אולי האחרונה, של הז'אנר. אלא שאז הגיע הכישלון הקופתי המהדהד של "בלייד ראנר 2049" – הפרויקט המדובר שהוביל וילנב בתקציב של 150 מיליון דולר. ועכשיו מגיע תורו של גרלנד להתמודד עם המציאות המרה סביבו. "העולם שאחרי: הכחדה" עלה על פי הערכות בסביבות 50 מיליון דולר, אבל בשבועיים הראשונים שלו בבתי הקולנוע בארצות הברית הניב פחות מחצי מסכום זה. אליכם, וגם אל שאר העולם (מלבד סין) הוא כבר יוגש לצפייה במסך הקטן באדיבות נטפליקס. אפוקליפסה עכשיו.
"העולם שאחרי: הכחדה" הוא שם עברי שנלקח ממחוזות הבלוקבאסטרים ומשחקי המחשב לצורך הסוואת העובדה שמדובר במותחן מדע בדיוני הגותי משהו למטיבי לכת. בנטפליקס ישראל חשבו כנראה שזהו מיתוג מחדש ומפתה יותר משמו המקורי של הסרט Annihilation, ממש כמו הספר עליו הוא מבוסס מאת ג'ף ואנדר-מיר. הנוכחות של נטלי פורטמן בתפקיד הראשי, כשלצדה שחקנים מוכרים כמו אוסקר אייזק (ששירת את גרלנד גם ב"אקס מכינה"), ג'ניפר ג'ייסון לי וטסה תומפסון (שנטלה את מקומה של פורטמן אשתקד כנערת ת'ור לצד כריס המסוורת' ב"ת'ור: רגנרוק"), גם הם תורמים לחזות הוליוודית הזוהרת של הסרט. הגרפיקה הממוחשבת המרהיבה גם היא מדמה שובר קופות גדול. אבל מבעד לכל שכבות המייקאפ הדיגיטלי הצבעוניות הללו יש כאן ניסוי מחשבה מד"בי ששורשיו נטועים באדמת הטרשים של אתר הצילומים הערפילי והמורעל של טרקובסקי באסטוניה.
למי ששכח, או הרשה לעצמו לא לצפות ב"סטאלקר" (המבוססת על הרומן "פיקניק בשולי הדרך" של האחים סטרוגצקי), יצירת המופת המהורהרת ההיא מבקשת להתגנב אל תת המודע שלנו כשהיא עושה לנו היכרות עם מתחם מסתורי שכותר וגודר על ידי הממשל המכונה "האיזור". את העלילה מוביל גבר מיוסר שמצא לעצמו משלח יד מוזר: להבריח סקרנים אל תוך האקס-טריטוריה הזאת כמורה דרך. הסרט מלווה אותו כשהוא מדריך משורר ומדען נואשים אל לב לבו של "האיזור", שם הם מנסים למצוא את לב לבם. מהות קיומם. הצופים מתלווים אליהם למסע אל פיסת הארץ הגיאוגרפית הזאת שמשקפת את נפש האדם. האובייקט שמגיב לסובייקט. גרלנד מאמץ את ההפעלה האינטלקטואלית המאתגרת הזו ומשלב אותה באלמנט של יצירת יש מעין מתוך המחשבה כפי שבא לידי בסרט מוקדם יותר של טרקובסקי "סולאריס" (1972, על פי ספרו של סטניסלב לם) כשבמקום "האיזור" הציג כוכב בעל תכונה מפתיעה - תגובה חומרית לזיכרונות ולרגשות של המתבוננים בו - הדמויות, וכן הצופים.
סצנת הפתיחה של "סטאלקר"
ב"העולם שאחרי: הכחדה" האיזור הוא מתחם רווי קרינה קוסמית מסתורית בחוף ים בארצות הברית. מה שהתחיל כהתרסקות מטאור מן החלל, הפך למן מובלעת צבעונית המכונה "הנצנוץ" (the shimmer) שהולכת ומתפשטת ומשנה את פני הנוף, הצמחיה והאורגניזמים שבתוכה. הביוספרה האוטונומית הזו מסוכנת מכיוון שהיא מעוותת את הברירה הטבעית ומהווה תפנית אבולוציונית, הממזגת בין צורות חיים כסגסוגת תורשתית בלתי אפשרית לכאורה. האנושות לא צפויה לשרוד תהליך כזה. מקצוענים שחדרו לנצנוץ בשליחות הממשל לא חזרו. מי שכן חזר הוא קיין (אייזק) – חייל ביחידה מיוחדת. הוא חזר שונה אחרי שנה של היעדרות, ונמצא במצב אנוש. אשתו האוהבת לנה (פורטמן), חוקרת סרטן עם עבר צבאי, נחושה להציל את חייו ומתחקה אחר עקבותיו הישר אל האיזור האסור, הסודי בשלב זה.
פורטמן מצטרפת לצוות כל נשי של מדעניות בראשות הפסיכולוגית ונטרס (ג'ייסון לי). תחילה הן מגלות את השינוי המבני שעובר על הצמחיה ובעלי החיים. צירופים ביולוגיים בלתי אפשריים מתגלים בפניהן – חלקם יפהפיים, חלקם מבעתים. חמש הנשים החזקות צריכות לשרוד את הסכנות שהיצורים המעוותים מביאים לפתחן, אולם בהמשך הן יגלו שהנצנוץ, כמו "האיזור" של טרקובסקי, מגיב למבני הנפש שלהן והסדקים שמתגלים בתוכם. הסדקים שבאו ביטוי בחייהם כתופעות שונות של הרס עצמו, מקבלות ממדים אפוקליפטיים בסביבתן החדשה. ההרס העצמי הוא ממשי, לא רק עבורן באופן אישי, ואחת כלפי השנייה, אלא עבור העולם כולו.
יש ב"העולם שאחרי: הכחדה" ניסיונות יפים לעורר דיון אינטלקטואלי במציאות הנפשית של הקיום האנושי בימינו אל מול הסביבה הטבעית ההולכת וקמלה, או אולי משתנה. זהו ניסיון מורכב ויש להעריך אותו, שנובט כרמזים מתחת לתבנית נרטיבית לא מורכבת במיוחד וגרפיקה ממוחשבת מושקעת ויצירתית. הבעיה הגדולה של הסרט היא חלקו האחרון שבו כל האלמנטים אמורים להשתלב יחדיו לקראת הסוף – הרעיונות התיאורטיים, עלילת המתח, והמראות המרהיבים. הפתרון של גרלנד לא מוצלח במיוחד ובמקום להתיר את הפלונטר באופן הגותי, הוא פונה אל החוויה הצורנית המהפנטת שכאילו נלקחה מ"סולאריס" של טרקובסקי. לקראת סופו הסרט נשאב למן רצף של דימויים בלתי מוסברים וחסרי הגיון פנימי שמזכירים רגעים מתמשכים מהמסע הפסיכדלי של האסטרונאוט דיוויד באומן ב"2001: אודסיאה בחלל" של סטנלי קובריק הנחשב על פי רבים ליצירת המדע הבדיוני הטובה ביותר אי פעם.
הרצף הצורני לקראת סיום הסרט, הוא הסיבה לאכזבה המרה של דיוויד אליסון מחברת סקיידאנס שהביא את המימון להפקה. "הסרט יותר מדי אינטלקטואלי" קבע ודרש עריכה מחדש של החומרים. גרלנד כמובן התנגד בשם חופש היצירה והמפיק סקוט התייצב לצדו. כך קרה שלבסוף הסרט לא נחתך בהתאם להוראותיו של אליסון, אבל הפצתו נחתכה. "העולם שאחרי: הכחדה" מופץ בבתי הקולנוע בצפון אמריקה ובסין על ידי פרמאונט, בעוד שהזכויות הבינלאומיות נמכרו לנטפליקס שמגישים לכם את הסרט בסטרימינג. אפשר להגיד שגם פה יש אלמנט של הרס עצמי - לא רק לסרט, אלא לז'אנר המדע הבדיוני בקולנוע, אולי לתעשייה כולה. האם זהו גלגול קפיטליסטי של "סטאלקר" והפוליטרוקים הסובייטים? ייתכן, אבל עם כל ההערכה לבמאי, החלק המדובר מרגיש קצת כמו "תבנית חסרת חיים, ובה רק יומרות של אמת" - דברים שאמר בזמנו טרקובסקי על סרטו האיקוני של קובריק.
