"חייבת לאהוב את עצמי בשביל הילד שבתוכי"
ליאל וודה שמעה כל הזמן שהיא נראית טוב בהיריון אבל הרגישה כבדה ולא אהבה את מה שראתה במראה, עד שיום אחד החליטה לשחרר. "בדמיוני ראיתי את הילד שבבטן מדבר אליי וכועס שאני לא אוהבת אותו. כי איך אוהב אותו אם אני לא אוהבת את עצמי? הוא חלק ממני"
בחודש האחרון אני מרגישה שקפצתי מדרגה בקורס "אהבה עצמית". לראשונה בחיי הרגשתי חוסר אהבה עצמית או יותר נכון חוסר אהבה גופנית. לראשונה בחיי הרגשתי שהגוף שלי זר לי, שאני לא מכירה אותו במימדיו החדשים.
אני מקבלת לא מעט תגובות על התמונות שלי מנשים (מדהימות עם כוונות טובות) שאומרות: "את לא נראית בהיריון בכלל", "הלוואי עליי היריון כזה", "מתי נראה כבר בטן?" ועוד ועוד, כשבפועל, בחוויה האישית שלי - אני בגוף אחר לגמרי - גוף גדול וכבד. משהו שאני לא רגילה אליו, לא משנה מה כולן מבחוץ חושבות או אומרות, לא אוהבת את עצמי במראה. לא מצליחה לתפוס תמונה אחת נורמלית שאני אוהבת.
התבאסתי על הלבוש, על המראה, על ההרגשה. קראתי לעצמי שמנה וכבדה, ובכיתי מלא. הרגשתי כישלון שלא עמדתי בציפיות של כולם שאמרו לי לפני ההיריון - "הולך להיות לך היריון מושלם!".
פופיק לא פוטוגני
כל יום שעבר הרגשתי שאני מתרחקת מהחוויה הגופנית/מנטלית המדהימה שהייתה לי לפני ההיריון. כל מי שמכיר אותי יודע שאצלי ההשקעה בגוף, בכוח שלו, בחיזוק השרירים והמערכות הפנימיות הם ערך עליון. לשמחתי הם גם הניבו גוף שהחזיר לי הרבה אהבה, עד להיריון שבו הרגשתי שלא משנה כמה אני משתדלת ומתאמנת - אני נראית כמו בלון נפוח עם בטן מאוד לא פוטוגנית ופופיק גדול.
קראו עוד:
"מפחדת מהלידה הרביעית ולא מבינה למה"
הפעולות שיעזרו לך להיות רגועה בלידה
הכנה ללידה לגברים - "רוצים להיות חלק פעיל"
כל הזמן אומרים לי כמה עייפים אחרי הלידה, שהחיים משתנים, הילד משתלט, אין שינה, אין לילות ואין כוח לאימונים ולעצמך. המחשבות האלו שיתקו אותי. שיתקו לי את המוח והקפיאו כל זוית אופטימית או רציונלית שהייתה לי. הרגשתי כאילו הגוף הקודם שלי נפרד ממני ונגזר עליי לחיות עם משקל חדש ופופיק לא פוטוגני. מאדם יחסית מאוד שלם עם עצמו הפכתי להיות מכונת קיטורים. ובכי. שנאתי את עצמי ככה אבל זה היה חזק ממני.
פשוט לשחרר
בוקר אחד בעודי בוהה בארון הבגדים בתסכול היומי, מחפשת מה ללבוש, שמעתי קול קטן מתוכי שאמר לי - "אימא, תאהבי את עצמך". בדמיוני ראיתי את פיצי הקטן שבבטן מדבר אליי וכועס שאני לא אוהבת אותו. כי איך אוהב אותו אם אני לא אוהבת את עצמי? הוא חלק ממני. במציאות זה כנראה המצפון האימהי המתפתח שלי - שגם הוא לומד את צעדיו הראשונים. זו היתה נקודת הארה מטורפת בשבילי.מאותו רגע של קול דמיוני כזה שהבהיר לי שאני חייבת לאהוב את עצמי ככה החלטתי פשוט לשחרר. כי זה חלק מהתהליך טבעי, ואני עושה את כל השתדלות לחיות חיים בריאים וספורטיביים, כי כשאני אוהבת את עצמי אני גם אוהבת את החיים הקטנים שנוצרים בתוכי, וזו משוואה חד משמעית. החלטתי להגיד שאני יפה וסקסית. וכן, גדולה יותר פיזית אבל לחלוטין גם צומחת ברוח ובנפש.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אני לא מסתירה את הבטן, אלא ההיפך - אני גאה. גאה במי שאני הופכת להיות תוך כדי ההיריון הזה. זה גרם לי להתרגש מהבאות ולהינות מהתהליך. החלטתי לא לפחד מהיום שאחרי. אני מבינה ש-22 שנות אימונים והשקעה בגוף ובחיים בריאים הם תקופת הכנה מצוינת לרגע האמיתי הזה שבו אני צריכה לדעת לסמוך על הגוף שלי. להאמין בו ובעצמי שכל יעד שאציב לעצמי - אצליח להשיג, למרות לילות ללא שינה, עייפות מצטברת ועוד כל מיני משפטי מפתח כאלה שהורים מאמצים לעצמם כדי לחיות בשלום עם ויתורים עצמיים.
התקופה הזו לימדה אותי משמעות חדשה לאהבה עצמית. אולי לאהבה בכלל. אם עד היום אהבתי את עצמי כשהכול היה במקום, היום אני יודעת לקבל גם את מה שלא. כנראה שזו החוכמה הגדולה - לקבל את עצמך בכל שלב בחיים ולדעת לאהוב באמת. לשמוח על מה שיש וגם על מה שאין ולהודות על החיים שאני יוצרת, שחיכיתי להם כל כך הרבה ועברתי לא מעט כדי לזכות בהם.
אני מבינה שמעכשיו והלאה יש לי מחוייבות לאהוב את עצמי לא משנה מה ומתי, ולא רק בשביל עצמי אלא בשביל הדוגמה והאחריות שאני נותנת מתוקף היותי אימא בעתיד.
אז תאהבי את עצמך. תמיד.
הכותבת היא בעלים ומנכלית "liv - להצלחה דרך פעילות גופנית"
היריון על פי המאיירת Line Severinsen:
לפנייה לכתב/ת 
